"שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ – בְּתוֹךְ הַחֹשֶׁךְ"

שנות ילדותי עברו עליי בבית הכנסת "מקור חיים" ברמת גן. אבי שימש שם כרב, והקהל – רובו ניצולי שואה. יהודים תמימים, שארית הפליטה מקהילות שנכחדו במזרח אירופה.

רבים מהם היו תלמידי חכמים, בוגרי ישיבות, אוהבי תורה באמת.

אני זוכר ששאלתי פעם את אבי: למה לחלק מהמתפללים יש מספרים כחולים על היד?

אחד מהם נחרט בי במיוחד – ר' נח פוקסברגר.
אדם שתקן, מופנם, פניו הקרינו אצילות, אבל עיניו – עצב עמוק.

"אין לו ילדים", היה לוחש לי אבי בכל ליל שבת, ומבקש: "גש אליו, תגיד לו שבת שלום".

פעם בחודש, כשקידשו את הלבנה, ר' נח היה מתעורר לחיים.
עוד מליל שבת היה מזכיר לכולם: "אל תשכחו – מוצ"ש קידוש לבנה".

מאמצע סעודה שלישית כבר לא היה יושב בשקט.
כל מעייניו היו נתונים לדבר אחד – איפה הירח?

בחורף, כשהשמיים מעוננים, היה יוצא וחוזר, שואל בלחץ:
"מה יהיה? העננים יסתירו? מתי נעשה קידוש לבנה?"

וכשהלבנה הופיעה – הוא היה הראשון לצאת, זורח מאושר.
מצביע לשמיים בצהלה: "רבה, הנה הוא פה!"

הוא מסדר את החליפה, מהדק את הקנייטש, ואומר את הנוסח בקול רם, בשפתיים רועדות, בעיניים מלאות תשוקה.

אבל השיא היה בפסוק: "שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ".
פניו האדימו, והוא צעק את הפסוק בקול רועם.
הזעקה הדהדה ברחובות רמת גן. עוברי אורח שלא הכירו את הסצנה – נבהלו.
המתפללים היו לוחשים בהתנצלות רפה: "הוא ניצול שואה".

וכשהגיע ל"כשם שאני רוקד כנגדך", היה רוקד ממש, כמו נער.

בסוף, בשירת "טובים מאורות", היה מפזז באושר – כאילו כל החודש חיכה לרגע הזה.

התנהגותו הייתה מוזרה, אבל כילד סקרן – לא יכולתי להניח לזה.
כמובן שלא שאלתי את ר' נח. פניתי לאבי.

בהתחלה התחמק:
"מה הבעיה? הוא אוהב את המצווה. הלוואי עלינו".

וכדרכם של יהודים ענה בשאלה: "ולמה אתה לא רוקד בטובים מאורות?"

אבל אני לא ויתרתי, והוא נכנע.
וסיפר: ר' נח הוא היחיד ששרד מכל משפחתו.
נולד בעיירה חסידית בפולין, ממשפחת חסידי אלכסנדר.
ב-1942, כנער בן 14, נשלח למחנה בירקנאו.
שם שרד כמעט ארבע שנים – עד השחרור.

ואז אמר לי אבי בקול רך, כמעט לוחש:
ר' נח היה מילדי ד"ר מנגלה ימ"ש.
מנגלה ערך ניסויים אכזריים, בעיקר בתאומים.
לר' נח היה אח תאום – שנרצח תחת ניסויים.

באחד הלילות, בתוך המעבדה, ראה את הלבנה מהחלון.
והיה ממלמל את הפסוק: "שֶׁהֵם עֲתִידִים לְהִתְחַדֵּשׁ כְּמוֹתָהּ".
המילים האלה נתנו לו כוח. רצון לחיות. תקווה.

ומאז – הוא לא ויתר על קידוש לבנה.

כשבגרתי ניסיתי להבין: מה יש בלבנה? מה יש בפסוק הזה?

למדתי אצל מו"ר הרב משה שפירא זצ"ל:
הקב"ה בחר שהזמן שלנו – עם ישראל – יתנהל לפי הלבנה.

כמו הלבנה, גם עם ישראל מתמעט, נעלם לרגע – רק כדי להתחדש.
המיעוט – הוא לא הסוף. הוא הכנה לריבוי.
כך גם הגלות – חלק מהגאולה.

הפסוק "אשר אתם עתידים להתחדש כמותה" אינו רק מילים.
זו הבטחה. זו תקווה. זו אמונה.

וזה מה שהחזיק את ר' נח.

שיהיו הדברים לעילוי נשמתו.
הוא אמנם שרד – אבל נרצח. בלי להשאיר אחריו זרע.
והפסוק הזה – נשאר אחריו.

הרב דוד דרוק יו"ר ארגון כיסופיםצילום: באדיבות המצלם