אלי-ה כהן ניסה לברוח מהשבי: "המחבלים נבהלו ונטשו, רצתי ברחוב"

קצת יותר מ-70 יום אחרי שהשתחרר משבי חמאס, אלי-ה כהן, מחפש דרך חדשה – מתנדב עם ילדים חולי סרטן, יוצא לצלילות בים, ושוקל ללמוד פסיכולוגיה.

בינתיים, הוא דוחה את הטיפול בפציעת הירי ברגלו, שהוא סוחב איתו עוד ממיגונית המוות. "את הקליע הוציאו לי שם בפינצטה וחוט תפירה, ואז הרדימו אותנו עם זריקה", הוא סיפר ל-Ynet. "פיזית, אני עדיין פצוע וצריך לעבור ניתוחים, אבל לא בא לי לשכב עכשיו בבית חולים, אז אני דוחה את זה. בכתפיים אין לי רצועות בכלל, אני פורק את הכתף כל הזמן, גם מתוך שינה. פורק ומחזיר למקום בעצמי. יש לי גם בעיות בברכיים ובשמיעה".

אלי-ה חשף משהו מדהים: "ביום שבו הוציאו לי את הקליע (בעזה), הודיעו שעומדים להפציץ את המקום והבריחו אותנו לקומה תת-קרקעית. כל הבית התרסק, לא נשאר ממנו כלום. זה היה היום הראשון שלנו בעזה".

ההפצצות גם הציבו בפני אלי-ה את ההזדמנות לברוח. "שוב מישהו הודיע שעומדים להפציץ, ואלה ששמרו עלינו נבהלו ונטשו אותנו. הסתכלתי על החטופים שהיו איתי, עדיין לא ידעתי את השמות שלהם אפילו, ואמרתי להם 'בואו נברח, מה אתם רציניים?'. אפשר לקרוא לזה אינסטינקט, אולי תחושת בטן. וככה התחלנו לרוץ ברחוב".

ב-Ynet דווח כי ניסיון הבריחה לא צלח, כיוון שבחוץ תפס אותם בחור עזתי, שזיהה אותם כיהודים. "בעל הבית ששמר עלינו מצא את המקום והתחיל לריב איתו, בסוף הוא החביא אותנו במכולת. ההפצצות נמשכו, חזרנו לבית וישנו חודשיים על הריסות. כל הזמן הפציצו שם, הכול פשוט התפוצץ, עף, מתרסק. בבית כבר לא היו קירות, אז הורידו אותנו למנהרה דרך מסגד. מהרגע הראשון בעזה תהיתי מתי נגיע לשם. במנהרה הרגשתי יותר מוגן לפחות. זו הייתה הנחמה היחידה - אתה יודע שלא תמות מטיל שיפגע בך".

עוד סיפר כהן: "הילדים הולכים בבוקר לבית ספר עם תיק, ובצהריים סוחבים תיקים עם נשקים. לגבי המחבלים, אתה יודע שהמחבל שונא אותך, אבל הוא עדיין לא יכול להרוג אותך, על זה אתה משחק. היו מכות, קללות, הצקות. מבחינתם כולנו היינו חיילים. מדברים על פציעות ושרשראות, וזה קשה, אבל מה שלי היה הכי גרוע זה הרעב. אין לי איך להסביר כמה שההרעבות קשות, זה לעבור יום כיפור במשך חודשים שלמים, כשהסעודה המפסקת היא פיתה שמתחלקת בין ארבעה אנשים. גם מים בקושי היו".

והייתה גם אלימות פיזית. "פעם אחת התקשרו למחבל והודיעו לו שהמשפחה שלו נהרגה בהפצצה. הוא נכנס לחדר ופירק כל מה שזז. עוד רגע קשה היה ביום ה-91. קודם המחבלים אמרו לנו שצה"ל מנסה לחלץ חטופים, ואם יגיעו אלינו, הם יהרגו אותנו וייצאו להילחם. באותו יום הלכתי לשירותים והקאתי, כי יום לפני הביאו לנו אוכל מהזבל והרגשתי רע. בקושי הלכתי, ועוד הרגליים שלי היו קשורות. 

"בדרך חזרה שמעתי פיצוץ, כל המנהרה רעדה. הכל התפוצץ לרסיסים, צינורות מים מתגלגלים, חשמל נופל. המחבלים, כבר עם הווסט עליהם והכל, כיוונו אלינו את הנשקים. אתה מבין שהם מחכים להוראה להרוג אותנו. הסתכלנו אחד על השני ואמרנו, 'בואנה, יש מצב שפה זה נגמר'. אמרתי, טוב, הצלחתי לשרוד שלושה חודשים, ומה שצריך לקרות יקרה, זה היה הנרטיב שלי כל הזמן".