אף על פי כן ולמרות הכל – בקרעסטיר לא שכחו את החטופים

את יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה תשפ"ה – 2025, איש לא ישכח. לא רק מפני שזהו יום הזיכרון השני שמדינת ישראל מציינת בעיצומה של מלחמת השבעה באוקטובר, אלא בעיקר משום שהוא מסמל את קלוננו הלאומי. שנה וחצי חלפו מאז פרוץ המלחמה, ולמרות ההישגים הכבירים – היעד מרכזי, ואולי החשוב מכולם, עדיין לא הושג: 59 החטופים, בני ערובה, נמקים גם בימים אלו בשבי בעזה, וטרם שבו הביתה אל חיק משפחותיהם.

ת'אמת מהנהגת המדינה כבר לא מצופה לכלום אך הבושה מחלחלת אל תוך לב העם: ירדן ביבס, האב השכול שאיבד את אשתו שירי, את ילדיו אריאל וכפיר הי''ד, את כל עולמו – ונותר להתמודד עם תהום האובדן לבדו – הצטלם בערב יום עצמאות - אוחז דף A4, עליו כמה מילים ספורות שחור על גבי לבן: "אין עצמאות כשהם עדיין שם".

לא זעקה, לא מחאה רועשת – אלא תיאור פשוט של המציאות. שום אירוע גדול ככל שיהיה, לא רקדנים וירטואוזים, לא דגלנים מיומנים, ושום מופע זיקוקים מרהיב – לא יכולים לכסות על התהום הפעורה שנפערה בלבו, גם לא שרה - שלא לומר מפיקה, מוכשרים ככל שיהיו, אינם יכולים להסתיר את הכאב המדמם של משפחות החטופים כל עוד יקיריהן שם, בשבי האכזרי בידיהם של החמאס ימ''ש.

כל זה, לא מנע מאנשים מסוימים דווקא השייכים למחנה הלאומי, ובשם הפטריוטיות הישראלית והציונות, להניח בצד את הרגש, ובמקום להתייצב לצד משפחות הנופלים והשכולות - הדבר הכי קדוש בעמנו, הגדילו עשות וכקונטרה הצטלמו עם פתק משלהם: "אף על פי כן ולמרות הכל חוגגים עצמאות". 

אך נראה שבשמים הפטריוטיות פחות היוותה אישו - שם שמעו ונענו לקול צעקת הדל - זעקתו של האבא ביבס. אש פרצה ביערות בהרי ירושלים – ובמוקדים נוספים בארץ, והסכנה הלכה וגברה, וכתוצאה מכך יישובים פונו, ערים נחסמו, ובעקבותיה אירועי יום העצמאות בזה אחר זה בוטלו.

באותן שעות אחר הצהריים, כשעוד ועוד דיווחים החלו לזרום על השריפות המשתוללות ברחבי הארץ – אני את דרכי עשיתי לנתב"ג, לטרמינל 1. היעד: הונגריה - ציון הצדיק רבי ישעיה'לה בן ר' משה.

הגעתי לשדה. "מה יש היום בהונגריה?" שאלה הנציגה בביטחון, במבט של פליאה בעיניה. "יארצייט," עניתי, ומיד תיקנתי את עצמי: "הילולא. הילולא של צדיק." בראשי עברה המחשבה אם להסביר לה על רבי ישעי'לה בן רבי משה על קרעסטיר. האם היא תבין על מה אני מדבר? ואיך בכלל להגות את זה - "קרעסטיר" עם כמה ע' וכמה ר'? לבסוף הלכתי על הגרסה הפשוטה: "עיירה קטנה ליד בודפשט. שם טמון צדיק גדול, פועל ישועות. רבי ישעי'לה בן רבי משה שמו"

כמה צפוי  - אורו עיניה של אותה נציגה בשמעה זאת,  היא לא שאלה אם מישהו ביקש ממני להעביר משהו, המזוודה לא נפתחה. "תיהנו בהילולא," אמרה, "ממשיכים מכאן." בלי שאלות מיותרות, בלי לבדוק את התיק.

משום מה הפעם, בשונה מהרגלי, מיהרתי לצאת, אולי דחף פנימי, אולי קריאה מלמעלה. לאחר ביצוע צ'ק אין התברר לי שיש עוד הרבה זמן עד העלייה למטוס, ישבתי כשעתיים וחיכיתי. בדיעבד, הבנתי שזאת הייתה בחירה נכונה לצאת בזמן ואפילו מעט קודם – בטיסה נותרו 25 מקומות ריקים, הם לא הגיעו – הם נתקעו בדרכים, בחסימות כבישים, בעקבות השריפות - שבו לביתם. 

בשעה טובה הכרוז הודיע על דלתות המטוס שנפתחו - עולים למטוס. מטבע הדברים - רובם נוסעים חרדים העושים את דרכם לצדיק - לא מבינים את הנחיות הדיילות, שדיברו בשפות זרות. לא שזה הטריד מישהו יותר מדי. מה שהטריד באמת היה: אם יהיה מנין מנחה? ולמי יש תפילין רבינו תם? המראנו – ברוך השם. אנחנו באוויר - שוחררנו מחגורותינו. 

ואז עלתה בי מחשבה כואבת על החטופים.

רק ניתן האות שאפשר לקום והתור לשירותים התארך, נוסעים אחרים מעלים ומורידים תיקים, מוציאים חטיפים, מחליפים מושבים, ואחרים קמים לחלץ עצמותיהם לאחר רבע שעה טיסה – ובראשי תמונה שלא עזבה אותי: בזמן שאנו עסוקים ב'לשובע ולא לרזין', הם, החטופים, 59 - נמקים בשבי האכזרי בעזה מזה למעלה משנה וחצי 'רזין דרזין' (כחושים). כלואים במטר רבוע אפל וחנוק. אין להם תיק להוריד, אין להם זכות בחירה בסיסית, גם לא גישה חופשית לשירותים אם בכלל. ומי מדבר על להחליף מקום עם חבר לשבי, לשבת ליד חלון? החירות שאנו לוקחים כמובנת מאליה היא הדבר שנשלל מהם באכזריות.

שיתפתי עם חברים את דבר יציאתי לצדיק רבי ישעיה'לה ב''ר משה מקרעסטיר. היו כאלה ששלחו שמות לתפילה, אחרים איחלו ברכת דרך צלחה. והיו שמיהרו להעביר צידה לדרך - לצד תרומה לשליחים שפועלים שם לרווחת הציבור – לקיים את הנאמר "שליחי מצווה אינם ניזוקין". אבל היו גם כאלה שאיחלו בנימה של ציניות: "בתיאבון" - כאומר, תיהנה שם בסעודות אצל רבי ישעי'לה. כביכול, כל עניינו של רבי ישעי'לה הוא שתיה ואכילה. לא תורה ולא תפילה, לא בקשה ולא תחינה, – רק "עֶסֶן־פְרֶעסֶן".

חשוב ואף חובה לנפץ את סטיגמה זו - מי שלא היה שם מעולם בג' אייר ביארצייט של הצדיק, וההילולא עוברת אצלו דרך המדיה, מקבל תמונה לא נכונה ומעוותת. בדמיונו, כל משתתף שנוחת בעיירת קרעסטיר מתקבל על ידי כמה אמריקאים ענקי מימדים, ומהרגע הזה עד שהוא עוזב את המקום, הם מאכילים אותו בכל טוב-וטב - בשר ודגים וכל מטעמים.

אם מישהו חושב שכך המצב וזו מטרת נסיעתו לקרעסטיר, צר לי לאכזב אותו ולהיות ממשביתי השמחות - זה רחוק מהדמיון, רחוק מהמציאות. לא שאין אוכל - יש. יתרה מכך, השפע כל כך גדול שאתה נאלץ לבחור: בשר או חלבי. אין זמן לחכות שש שעות - אבל לא זה העיקר.

ואם יורשה לי לדייק – קרעסטיר היא הרבה יותר מרובין ופרידלנדר, קרעסטיר היא הרבה יותר מפלייש צ'יקן, אם כי זאת המהות של רבי ישעי'לה לעמוד ולהאכיל את הבאים על פתחו - אבל קרעסטיר האמיתית היא על הגבעה של העיירה, מקום מנוחתו של האי צדיק ופועל ישועות בקרב הארץ ודמות מופת.

שם באוהל הקדוש פוגשים יהודים מכל קצות תבל, המתקבצים יחד לבקש רחמים ותחנונים על עצמם ועל בני ביתם. על ציונו באים כולם, מכל המינים ומכל הסוגים - יהודים בגיל הגבורה לצד אברכים ובחורים צעירים, נשים לצד נערות צעירות. כולם עוברים לשפוך הלב אצל הצדיק, זה בזעקה הבוקעת רקיעים וזה בתפילה חרישית מעומק הלב, זה באמירת מזמורי תהילים וזה כותב את מבוקשו על פתק לבן - קוויטל - ומניח על קברו - ויחד מבטיחים לחזור להודות על הנס.

בחזרה לנחיתה - בודפשט - בנוסח רבי ישעי'לה 

לאחר שעות של נסיעה – הגענו לעיירה קרעסטיר מקום שם טמון האי צדיק רבי ישעיה'לה ב"ר משה, אפשר לחוש את האווירה של 'רבי ישעי'לה מרחוק, שום דבר, אף הילולא לא דומה לזה – כולו על טהרת ה"היימיש", האידיש והחסידיש. וכמובן בנוסח רבי ישעיה'לה. וכשאני אומר "בנוסח רבי ישעיה'לה" – אתם כבר בוודאי יכולים לנחש למה אני מתכוון. לצדיק שלא כעס מימיו. כפי שחרוט על המצבה: "מעביר על מידותיו ולא כעס מעולם". 

זה היה כבר מאוחר בלילה, יום שלם בדרכים. והדבר הכי נכון לעשות היה – להיכנס למקום ראשון בו ניתן לשתות שתייה חמה, או כמו שקוראים לזה - "קאָװע שׁטִיבְּל", להרוות את צימאוני, משהו ללגום, לפני שאתבשר כי כמו שאמרתי – זה או-או. בכניסה קיבלו אותי כמה אברכים, אומנם ישראלים אבל מיט "אַמֶערִיקאַנֶער חֲסִידִישְׁן שְׁפּראַך" וחיוך רחב, "מאַכט אַ לְחַיִּים", תוך כדי שהם מוזגים קצת יי"ש - "בִּיזְן קְרֶעטְשְׁמֶע".

אי אפשר לבוא לקרעסטיר ולא לבקר אצל בעלי השמחה - המארחים גדולים רובין ופרידלנדר, אז עשיתי ווי גם עליהם. כאן, בדרכי בין "הכנסת אורחים רובין" ל"פרידלנדר גאסט הויז" פגשתי את החוסיד מוישה לייזער, אגב, למי ששואל – שם, במקום עצמו, אין זכר לכל הריבים המטופשים והמיוחצנים שמהדהדים למרחוק. כל זה פשוט לא מורגש בשטח.

מוישה לייזער, אברך חסידי אמריקאי, אביו נולד בהנגריה ומטבע הדברים יש לו זיקה עמוקה למקום, מבקר מדי שנה בשנה בציונו הק' של רבי ישעי'לה. כשהוא מדבר על הצדיק, עיניו בורקות בגעגוע עמוק, כאילו מדובר במי שהכיר באופן אישי. הוא מזכיר לי את אנשי ירושלים שמדברים על מירון ורבי שמעון – "אוחח רבי שימען", כך מוישה לייזער כל מילה שניה ''רבי ישעי'לה ב''ר משה'' מדובר בהתקשרות לצדיקים בעבותות של אהבה ובאמונה פשוטה. מוישה לייזער יכול להמשיך ולספר שעות על גבי שעות סיפורי מופתים של רבי ישעי'לה, שהתרחשו בחייו ובמותו.

תוך כדי שיחתנו, מצביע מוישה לייזער על אברך שחולף על פנינו: "אתה רואה את האברך הזה? לפני שנה הוא תרם סכום עצום לסעודת ההילולא – והנה לא עברה שנה והוא נפקד בזש"ק." "מעניין שאת הסיפור הזה הם לא מפרסמים בתקשורת," אמרתי לו, "ואת הריבים על חלקת אדמה דווקא כן." כמה חבל.

בנוסח רבי ישעיה'לה, כבר אמרנו? אז המשכתי הלאה, נכנסתי לטעום דבר מה. גם שם – אותה רוח. אין קופסאות קטנות, אין צלחות חד-פעמיות קטנות. הכול – בגדול. הכול – בעין טובה. בשפע. באהבה. הבחנתי באדם אחד – נראה מנהל. נותן הוראות: ''לא אומרים 'לא'. אם מבקשים ממך עוד מנה – תן. אל תסתכל מי מבקש ולמה. ואל תחשוב על אחרים שיבואו, אל דאגה, כולם יקבלו''. אצל רבי ישעיה'לה – נותנים.

כך גם בציון הק'. אם היה מי שניסה להפעיל מעט כוח או לחץ על מנת לזרז את המשתטחים על קברו של אותו צדיק, מיד היה מקבל הערה מהסדרנים העומדים מסביב: "לאָז ייִדן דאַווענען – יאָג נישט – לאָז זיי זיך אוֹיסְבֶּעְטְן", ומנגד, אחד היה שם בשביל השני. סדר מופתי .כולם עומדים ועוברים בנחת, ברוגע. רק נכנסת למסלול ''הנחש'' - כמו שקוראים לזה במירון - אתה כבר מרגיש ''אַ געפוילְטער'', ''אַ אוֹיסְגֶעְבֶּעְטֶענֶער''. כמו שאומרים אצל החסידים - מספיק לגעת בידית של הדלת אצל הרבי וכבר זוכים לראות מופתים גלויים, והישועה בדרך.

רבים מהמבקרים אצל הצדיק בקרעסטיר נוהגים לפקוד על הדרך קברי צדיקים נוספים הפזורים באירופה. יש הנוסעים דרך וינה להתפלל על קברו של ה'חתם סופר' זי''ע, אחרים ממשיכים לאיהל, ליסקא, דינוב ועוד. גם אני זכיתי להתפלל בקברי צדיקים אלו, וביניהם על קברו של רבי אלימלך מליזע'נסק זצוק''ל, בעל ה'נועם אלימלך' וה'צעטיל קטן'. 

זכור לי במיוחד יהודי מבוגר שהיה עמי, אשר בכל קבר וקבר קרא בקול נרגש "אחינו כל בית ישראל הנתונים בצרה ובשביה" וכשנשאל על ידי אחד המשתתפים על פשר הקפדתו לקרוא את קטע 'אחינו' שוב ושוב, השיב בפשטות כואבת: ''לדאבוננו, רבים שוכחים את המתרחש בארצנו, את החיילים הגיבורים, את מצוקת החטופים''. דבריו נגעו לליבי: וזה החזיר אותי לאותם פטריוטים לאומנים שבאותם רגעים חוגגים את עצמאותם תוך התעלמות מוחלטת מכאבם של משפחות החטופים. וכששבתי לארץ, אל מציאות שרופה ומפולגת, אמרתי לעצמי: אף על פי כן ולמרות הכול - אחינו כל בית ישראל - וזו עצמאותנו.