"הוויכוח הזה מלווה אותנו מאז קום המדינה” – הנשיא הרצוג לא מוותר על פשרה בגיוס

אני פוגש את נשיא המדינה יצחק הרצוג במעונו הרשמי בירושלים, ארבע שנים מאז שוחחנו לראשונה. הוא מקבל את פניי בחום, מפגין זיכרון אישי חד ואף מפתיע בפרטי־פרטים על משפחתי. למרות שמראהו החיצוני כמעט לא השתנה – ניכר עליו שנשיאותו מורכבת. החיוך אותו חיוך, אבל העיניים חושפות כהונה רצופת משברים.

מאז כניסתו לתפקיד, עברה מדינת ישראל טלטלות חריגות בעוצמתן. הרפורמה המשפטית פילגה את החברה, גררה את הנשיא להציע פשרה – וספגה מתקפות משני עברי המפה. ואז באה המלחמה. מאז אותו יום ארור באוקטובר, הרצוג ורעייתו מיכל הפכו לדמויות מרכזיות במאמץ לאחות את הקרעים: הם פוגשים משפחות חטופים, מלווים את השכול, ומנסים להחזיק את רקמת החיים הישראלית. אפשר לראות את זה עליו – ואי אפשר להתכחש לעומס הרגשי.

אני שואל את הנשיא מה יש לו לומר, בערב חג מתן תורה, לרבבות תלמידי ישיבות השוקדים על תלמודם – וחשים מותקפים בשל עצם היותם לומדי תורה. הרצוג נזהר מלהיכנס ישירות לוויכוח, אך קולו מתמלא רגש כשהוא מתאר לעצמו את מעמד הר סיני. "אני מנסה לדמיין את אותו רגע נשגב – את הקול, את ההר, את הרעד שחלחל בעם שלם." הוא מצטט את רש"י הידוע על הפסוק "ויחן שם ישראל נגד ההר" – 'כאיש אחד בלב אחד' – ומוסיף: "אני מאחל לכולנו לחזור למקום הזה – של כבוד, משמעות ותחושת שליחות".

בהמשך השיחה, הרצוג מציין כי הוא מזהה שינויים עמוקים בחברה החרדית. "יש תמורות בשנים האחרונות", הוא אומר. "אני רואה רצון חזק להשתלב במארג הכללי של החברה הישראלית". כשאני מזכיר לו את היוזמות החרדיות בזמן המלחמה, הנשיא מהנהן ומוסיף: "אני מסכים לגמרי. חילקתי כאן במעון אותות הוקרה לארגונים חרדיים שפעלו בצורה מרשימה. הם היו שם – וצריך להכיר בזה".

הנשיא הרצוג באלעדצילום: עמוס בן גרשום/ לע״מ

כשאני מעלה את ההיבט הפוליטי של הסוגיה, הרצוג מקפיד שלא להיגרר למפלגות ושמות. "אני לא בא מהזווית הפוליטית", הוא אומר. "יש לי כבוד והערכה לציבור החרדי. ואני בא דרכך לציבור הזה – ואומר לו שהגיעה השעה קצת להיפתח".

אני תוהה בקול האם אנחנו לא עומדים ברגע היסטורי – שבו כדאי לחברה הישראלית לקבל את מה שהציבור החרדי יכול לחיות איתו. "אני בהחלט בעד הידברות", הוא משיב. הנשיא מזכיר שהיה חבר בוועדת טל, שניסתה לגבש מתווה להסדרה. "זה היה חוק מכונן. הוא שינה מציאות – וחבל שבג"ץ פסל אותו אחרי עשור, בגלל שהוא לא יושם מספיק". ואז הוא מוסיף: "אני באמת חושב שעכשיו צריך להפוך את הוויכוח לשעת רצון".

כשאני דוחק בו לקחת יוזמה מחודשת – בדומה למה שעשה בעת הרפורמה המשפטית – הוא שומר על איזון. "אני נשיא של כל העם, אבל אני גם רואה את העם בכאבו". הוא אינו נכנס להכרעות נוקבות, אך אומר בבירור: "בוודאי אלה שלא לומדים – אפשר למצוא להם מסגרות מותאמות של שירות".

אני מציב בפניו את אחת השאלות הרגישות ביותר של הראיון: מה עמדתו על הסנקציות הכלכליות המוצעות כלפי הציבור החרדי – שלילת סיוע במעונות לנשים עובדות, הגבלות על רישיון נהיגה ויציאה מהארץ? הרצוג שותק לרגע, ואז עונה בעדינות: "אתה גורר אותי לוויכוח הפוליטי־משפטי – ואני לא רוצה להגיע לשם. אבל תמיד הייתי בעד החלשים".

מפגש הוקרה של הנשיא עם החרדים המשרתיםצילום: באדיבות פרדס

כשאני עובר לנושא החטופים, אני שואל את הנשיא האם ראוי להמשיך במלחמה עד הכרעה – גם אם המשמעות היא סיכון ממשי לחטופים – או ללכת לעסקה בכל מחיר. הרצוג עונה בזהירות אך בבירור: "אני מברך על העמדה הברורה של פרנסי הציבור החרדי – שאומרים שיש ללכת לעסקה כדי לשחרר ולהציל חטופים". הוא מזכיר שחל השבוע היום ה־600 לחטיפה ואומר: "זה בלתי נתפס – הסבל שהם עוברים שם". לבסוף הוא מוסיף: "אפשר להציג את זה כדיכוטומיה – כן עסקה או לא עסקה. אבל אני אומר: תעשו עוד. עוד מאמץ כדי להשיב את כולם".

אני חותם את השיחה בשאלה אישית: מה יגיד היום נשיא המדינה לילד חרדי שנולד בישראל, ושיגדל לתוך חברה בה זהותו הדתית היא שדה קרב? האם המדינה בכלל רוצה בו – כפי שהוא? האם הצבא ערוך להכיל אותו?

נשיא המדינה יצחק הרצוג עם שורד השבי אוהד בן עמיצילום: קובי גדעון/ לע״מ

הרצוג נחרץ: "הצבא עיוור צבעים. אנחנו רואים בני"שים ביחידות הקרביות, הרבה דתיים וחרדים שמקודמים." כשאני מזכיר את סערת מינויו של אלוף דוד זיני לתפקיד ראש השב"כ – הוא אינו מתעלם: "זה מחייב את החברה להיות יותר פתוחה, ולהתרחק מהעיסוק בזה כדבר פוליטי".

ואז, רגע לפני סיום, הנשיא פונה ממש אל הילד החרדי שעליו נשאל. "גם בתלמודי התורה ובישיבות הקטנות צריכים להקנות לתלמידים ידע כללי," הוא אומר. "בעידן של התקדמות טכנולוגית מסחררת, יידרש ידע מורכב כדי להשתלב בתעסוקה בעתיד". הוא נעצר, מביט לרגע, ואז מוסיף כמעט בחיוך: "הרבה מהצעירים החרדים האלה – יש להם כישורים. הם יכולים להגיע להישגים יוצאי דופן. אולי אפילו להביא פרס נובל – יום אחד".