גוטליב השתלחה, החרדים חטפו – ונתניהו? זה בדיוק לפי התוכנית

כשהציבור החרדי מרים ראש ותובע את מה שהובטח לו, גם אם בזהירות, גם אם בלחישה – מיד יוצאים ביבי והליכוד להפוך את השולחן. לא חזיתית, לא רשמית. דרך שליחים. דרך תוקפנים. דרך צעקות מהספסלים האחוריים של הפוליטיקה.

כך בדיוק פעלה טלי גוטליב. בפוסט בוטה ומטיח, היא סימנה את החרדים כבעיה. לא כשותפים, לא כקהל שנשען על הסכמים, אלא כמי שמעזים “לאיים” תוך כדי מלחמה. מהר מאוד היא גם הזכירה, כמעט כלאחר יד, ש”גם בלי דגל התורה יש רוב”. רמז? איום? אולי רק תסריט חוזר שאנחנו כבר מכירים.

אבל כאן בדיוק טמונה הבעיה העמוקה: בליכוד לא לוקחים אחריות.

לא כשלא מקיימים הסכמים. לא כשהשותפים סופגים אש. לא כששולחים את גוטליב להשתלח בשם “המערכה הציבורית”. הכול קורה, ונתניהו מצדו תמיד מחוץ לפריים. שותף שותק נחשב נוח. שותף שמדבר – נחשב למסוכן.

הנציגים החרדים לאחר העברת התקציב במליאהצילום: יונתן זינדל // פלאש 90

וכך, פעם אחר פעם, חומקת הממשלה מאחריות למה שהיא בעצמה יצרה. כשמבטיחים תקציבים – הם מתעכבים. כשמתחייבים לחקיקה – היא נתקעת. וכשמישהו מהשותפים שואל מה קורה – הוא מיד מסומן כמפריע ליציבות, כחסר אחריות, כמי ש”פוגע בלוחמים”.

הרי ברור מה קרה כאן: החרדים לא קיבלו את המגיע להם, ונאלצו לאותת. והתגובה? השתלחות פומבית, רמיזות על אובדן כוח, ושימוש ציני בשכול כדי לסתום פיות. זה לא חדש. זו שיטה.

והשיטה הזו – של הסכמים שנמרחים, אשמה שמוטחת, ואחריות שמועברת – מובלת פעם אחר פעם בידי נתניהו.

הוא לא צריך לומר מילה. אחרים עושים זאת בשבילו. והוא, כמו תמיד, בוחר לא לקחת אחריות. לא לעצור את ההסתה. לא לגבות את השותפים. לא לקיים את ההבטחות.

אם זו שותפות – היא צריכה להיות הדדית. אבל אם בכל פעם שמישהו מבקש את המינימום הוא מקבל על הראש, הציבור החרדי צריך לשאול את עצמו: כמה פעמים עוד נבליג?

ואולי, רק אולי, תגיע סוף־סוף גם ההפנמה לנציגים החרדים: תמה השותפות עם גוש הימין. נא לחשב מסלול מחדש.