רק כשישראל ניצחה – טראמפ החליט להצטרף ולהרוויח מהתמונה

כשצה"ל פתח בגל התקיפות חסר התקדים על מתקני הגרעין באיראן, טראמפ עוד שמר על קו מאופק. הוא דיבר על דיפלומטיה, הביע תקווה לעסקה, ודרש מהאיראנים כניעה בלתי־מותנית. אך ככל שהמבצע נמשך וככל שהתבררו היקפי ההצלחה בשטח – גם נשיא ארה"ב הבין: זו עלולה להיות הצלחה גדולה מדי מכדי להישאר בצד.

לפי הדיווח שפורסם בעיתון "ניו יורק טיימס", הנשיא טראמפ התקרב מאוד להחלטה מבצעית על שיגור מטוסי B-52 וכלי טיס נוספים לפעולה ישירה באיראן – לא מתוך איום חדש, אלא דווקא מתוך רצון להצטרף למה שכבר נראה כהישג ישראלי משמעותי. במילים אחרות: טראמפ לא נגרר – הוא ביקש להצטרף.

העיתון מצטט מקורות בוושינגטון שטוענים כי עד לשבועיים האחרונים, טראמפ לא תכנן מעורבות צבאית. אך ככל שהמערכה הישראלית העמיקה, וככל שהצטברו דיווחים מודיעיניים על חיסולים מוצלחים, פגיעה בתשתיות והלם של ממש בטהראן – התמונה התהפכה. טראמפ, כך לפי הדיווח, לא רצה לראות את ישראל "מסיימת לבד את העבודה" מבלי שארצות הברית תהיה חלק ממהלך ההכרעה.

"אם ישראל תעשה את זה לבד – זה שלה", צוטט אחד מיועציו. "והוא רצה חלק מהניצחון". התחושה בבית הלבן הייתה ברורה: ההצלחה הזו הופכת לגדולה מדי, היסטורית מדי – וטראמפ לא מוכן להישאר מחוץ לפריים. גם הוא הבין: ההצלחה הטובה ביותר, היא להצטרף להצלחה.

הפנטגון נותר זהיר, אך בבית הלבן החלו להיבחן תרחישים: האם ניתן לשלב מטוסים אמריקניים בגל התקיפות הישראלי? אילו מטרות "פנויות" עדיין לפעולה אמריקנית? והאם ייתכן שטראמפ ישתמש במעורבות כקלף לסיום מדיני – או כהזדמנות להכרעה מוחלטת?

לפי הדיווח, גם בימים אלה שוקלים סביב טראמפ את עיתוי ההתערבות – לאו דווקא כדי למנוע מישראל לסיים את המערכה, אלא כדי להופיע על הבמה בדיוק ברגע שבו הקהל מוחא כפיים.

בסופו של דבר, טראמפ פועל כמו טראמפ: לא בהכרח כדי להתחיל מלחמה – אלא כדי להיכנס אל תוך הצלחה קיימת, ולהפוך אותה להישג שלו. בדיוק ברגע הנכון, עם המצלמות, הדגלים, והמטוסים.