קצב הניסים כה גדול - להתכונן לקידושא רבא | טורו של הרב וייס

העולם כולו ניצב נוכח התגלות ניסית שאין לה אח ורע בדורות האחרונים. מתוך איום ההשמדה, כאשר צורר רשע – אשמדאי מפרס מכריז בראש חוצות על רצונו "להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן, טף ונשים" (אסתר ג', י"ג), ועד למבצע נועז של חיל האוויר, שבו יצא עם ישראל כלביא, נהרסו מתקני ההשמדה, הפיקוד, ומפעלי הטילים – לעיני כולם מתגלה יד ה' הגדולה, בגלוי ובלא מסווה של טבע.

קצב הניסים כה גדול, עד שאיננו מספיקים להכילם:

הרס עזה, קריסת חיל האוויר הסורי, מחיקת בסיסים, שחרור כיפת החרמון, מבצע הביפרים, תקיפות מקדימות מול איראן, קריסת בניינים בלי כמעט נפגעים – ועוד, ועוד, ועוד – עד לשיא: השמדת הכור האטומי שנבנה להשמידנו.

מדובר בניסים גלויים ממש – "מֵאֵת ה' הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת בְּעֵינֵינוּ" (תהילים קי"ח, כ"ג), מאות רבות של טילים נורו לעבר ערי ישראל, מתוך הכאב הגדול על כל הנופלים יהי זכרם ברוך – הם לא הצליחו לזרוע מוות וחורבן על העם היושב בציון, רובם יורטו או פגעו באבנים, בכבישים ובקירות. רחובות שלמים, בהם עשרות משפחות, יעידו על האסון של פגיעות ישירות, וב"ה – עם כל הצער – היו מעט מאוד פגיעות בגוף. ועל כל אלה – את נפשנו הציל.

אנו כואבים, ודאי, את הנשמות היקרות שנפלו על קידוש השם. כל אחד מהם – "עולם מלא" (סנהדרין ד', ה'). ובכל זאת, מול מספר הטילים והיקף האיום, כל מי שעיניו בראשו רואה: מדובר בניסים גלויים לאין ערוך.

ובתוך הניסים הגלויים – מצויים גם ניסים נסתרים: מי שיצא מהחדר רגע לפני הפגיעה, מי שלא עלה לרכבת, אם שקראה לילד להיכנס הביתה ברגע הנכון. כמו שנאמר: "חַסְדֵי ה' כִּי לֹא תָמְנוּ, כִּי לֹא כָלוּ רַחֲמָיו" (איכה ג', כ"ב).

וכאן עולה השאלה: מהי תגובתו של יהודי מול מציאות של גילוי שכינה כה מובהק? כיצד נוקטים עמדה רוחנית והלכתית מול מצב של "הראה ה' עין בעין"? בנקודה זו מתעוררים דברי הרמב״ן (שמות י"ג, ט"ז): "ומן הניסים הגדולים המפורסמים אדם מודה בניסים הנסתרים, שהם יסוד התורה כולה... שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו עד שנאמין שכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים, אין בהם טבע ומנהגו של עולם..."

לפי הרמב"ן, הניסים המפורסמים, כמו יציאת מצרים, באו כדי להחדיר בתודעתנו שגם חיי היומיום – אינם טבע אלא השגחה. וכשם שזכרנו את יציאת מצרים לדורות, כך גם היום – עלינו לומר בפה מלא "ה' צְבָאוֹת עִמָּנוּ, מִשְׂגָּב לָנוּ אֱלֹקֵי יַעֲקֹב סֶלָה" (תהילים מ"ו, ח').

אבל איך מביעים את זה בפועל? "הודו לה' כי טוב" – פשוטו כמשמעו.

הגמרא בתענית (דף כ"ח ע"ב) שואלת: "ומה ראו לגמור בהן את ההלל?" ועונה: "ללמדך שכל תשועה ותשועה שעשה הקב"ה לישראל – הם מקדימין לפניו בהלל ובשבח. וכך הוא אומר: 'ויענו בהלל ובהודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו' (עזרא ג', י"א)".

אין מי שיכול לקבוע הלל בברכה, אבל לחוג כקהילה ולהודות בפרהסיא – זה לגמרי בידינו.

ועל כן – ההצעה: לעשות קידושא רבא.

לא הקידוש הרגיל של שבת, אלא קידוש הודאה.

התכנסות משפחתית או קהילתית, עם כוס יין, פסוקי תודה, זמירות, אמירת פרקי תהילים – כהבעת תודה כלל-ישראלית על חסדי השי"ת כי רבו. 

למה דווקא קידוש? כך כותב הלבוש (או"ח סימן תר"ע): "חייבו משתה ושמחה – לפי שהנס היה על הגופות... מה שאין כן בחנוכה – שהנס היה בעיקר על הנשמה... ולכן לא תיקנו בחנוכה משתה ושמחה".

אבל הט"ז (שם, ס"ק ד) חלק עליו, והסביר שנקודת המוקד היא פרסום הנס: "ודע, דלאו מטעם זה בלבד... אלא משום שהוא נס מפורסם שנעשה בכל העולם".

ובימינו – עם ישראל חי, כותרות עולמיות, תמונות ולוויינים – אין ספק: זהו נס מפורסם בכל העולם.

וכעת, כשברחובות ישראל מתהלכים ילדים ואמהות תחת שמים שנקרעו באש – והחיים ממשיכים – אין לך נס מפורסם מזה. זהו פורים של דורנו.

ועל כן – נעשה כולנו קידוש של תודה.

נאסוף משפחה או חברים, נקדש על היין, נברך, נזמר, נקרא פרקי תהילים.

נאמר בקול רם: "מוֹדִים אֲנַחְנוּ לָךְ... עַל נִסֶּיךָ שֶׁבְּכָל יוֹם עִמָּנוּ, וְעַל נִפְלְאוֹתֶיךָ וְטוֹבוֹתֶיךָ שֶׁבְּכָל עֵת, עֶרֶב וָבֹקֶר וְצָהֳרָיִם" (שמונה עשרה)

"לְכוּ וְנָשׁוּבָה אֶל ה', כִּי הוּא טָרַף וְיִרְפָּאֵנוּ, יַךְ וְיַחְבְּשֵׁנוּ" (הושע ו', א').

ובד בבד עם ההודאה – עלינו לזכור גם את אלו שממשיכים לשלם את המחיר.

אנחנו צריכים להתפלל בעד החיילים שבחזית, הפצועים שבבתי החולים, האלמנות והיתומים שנותרו כואבים ושבורים.

להזכיר אותם בלב, בשיחה ובתפילה.

כי גם בתוך הנס – יש מי שזקוק לרחמים. 

נסיים בפסוק שנאמר על ידי שלמה המלך (מלכים א') "יְהִי ה' אֱלֹקינוּ עִמָּנוּ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם אֲבֹתֵינוּ אַל־יַעַזְבֵנוּ וְאַל־יִטְשֵׁנוּ" אמן.