די לסלקציה במוסדות: שלא יישאר ילד אחד בלי מקום לימוד | דעה

אנחנו כבר כשבוע בתוך הפסקת האש עם האיראנים, אבל האמת? המלחמה עדיין מרחפת מעל הראש כמו ענן כבד. הבדיחות שרצות על בנט והקרדיטים מתערבבות בטראומה שלא עוזבת – הטראומה של האזעקות. כל רעש קטן, כל קול מקרי שנשמע מרחוק הדומה לאזעקה, מקפיץ אותנו. לא אל חדר הממ"ד אלא אל הפחד שיום אחד שוב נמצא את עצמנו שבוע שלם עם הילדים בבית, ושוב נעקצנו על ידי הגננות ומערכת החינוך.

ואם ראש הממשלה יכול להגיע לניר עוז כמעט שנתיים אחרי השבעה באוקטובר, אז תסלחו לי אם אני מרשה לעצמי, שבועיים אחרי, לשתף אתכם בסיפור קטן אך בעיני יש לה משמעות גדולה.

זה היה באחד מימי מבצע 'עם כלביא'. אזעקה תפסה אותי באמצע התפילה, בדיוק בעיצומה של קריאת התורה. בית הכנסת לא היה ממוגן ללא חדר ממ"ד. הגבאי המסור ניווט את כולנו בזריזות למרחב המוגן בחניון תת קרקעי, כמה קומות מתחת לאדמה. לא בטוח שאפילו חמינאי היה זוכה לאבטחה כל כך יסודית.

הגענו לשם, למטה, כל אחד עטוף בטלית ותפילין, מנסים להסדיר נשימה, מתארגנים על מכסה מנוע של רכב גדול, ורוצים איכשהו להמשיך בינתיים בתפילה - אשרי, ובא לציון, עד שיבוא גואל ויבשרנו שאפשר לצאת מהמרחב מוגן, ואז אחד המתפללים שואל בתוך הדממה: "ותורה? מה תהא עליה?"

במניין שחרית שלנו אין כללים והגדרות אין תנאי קבלה, יש רק דבר אחד 'אהבת ישראל' וככזה  התפללו שם מכל המינים והסוגים: ליטאים וחסידים, לצד בני עדות המזרח. דווקא הספר היה כמנהג הספרדים. הגבאי, שהיה בעצמו ספרדי, חייך ואמר בהומור עצמי אך מלא כאב: "אל תדאגו. הספר תורה שלנו כבר רגיל לסלקציה הזו. הוא לא מתקבל באף מוסד".

וכולם הבינו שהוא לא מדבר רק על הספר עצמו – אלא על ציפור נפשו, הבנים והבנות, על האפלייה בסמינרים.

אומנם אחר כך התברר שהגבאי הספיק להכניס את ספר התורה להיכל, אבל הרגע ההוא, שם בקומת המינוס, לא עזב אותי. הוא הזכיר לי שוב שגם כשיש אחדות בזמן מלחמה וברוך השם ראינו את כל הגוונים מעם ישראל מתאחדים - חרדים וחילונים, אשכנזים וספרדים, ימין ושמאל, ולדאבננו כשזה מגיע לחינוך הבנים והבנות שלנו, פתאום חוזרת אותה קומת מינוס. קומה אפלה של מנהלים ומנהלות (מעטים, אבל רועשים) אולי עסקנים ועסקניות שזקוקים לתיקון דחוף.

וכאן לאחד הנושאים הכואבים והבלתי נסבלים ביותר בציבור החרדי. והוא ללא ספק, מציאת מסגרת חינוכית מתאימה לילדים. מקום שבו יוכל הילד או הילדה לבלות את השנים הבאות בסביבה שמכבדת אותם, מפתחת אותם, ומאפשרת להם לשגשג הן מבחינה רוחנית והן מבחינה מקצועית וגשמית. זו לא סתם בחירה טכנית - זו הכרעה גורלית שמשפיעה על נפש הילד, על עתידו הלימודי, על תחושת השייכות והכבוד העצמי שלו.

כל הורה רק רוצה מקום ראוי: מוסד שבו הילד או הילדה יוכלו ללמוד ברמה נאותה, בסביבה מתאימה גיאוגרפית, עם אווירה קהילתית שתיתן להם תחושת בית. והאמת הפשוטה היא – זה המינימום שמגיע לכל ילד וילדה.

אבל המציאות עגומה. יש הורים שחיים באשליה עבורם זו משימה פשוטה, כמעט כמו לקנות נייר טואלט ולא בעתות מלחמה, עניין של מילוי טופס קצר, תשובה אוטומטית "נתקבל", וחזרה מהירה לשגרה, כאילו כך פועל העולם. הם לא מעלים בדעתם שאצל רבים וטובים המצב שונה בתכלית, והם נאלצים לעבור מסכת ייסורים מעין גלות מודרנית וסלקציה נוראית. מנהלים ומנהלות סוגרים בפניהם דלת אחר דלת, הם לא מעלים על דעתם בדלת ממול ביתם או בקומה מתחת יושבת אם שמתרסקת מבפנים, אב שמסתובב בלילות בחרדה, וילד או ילדה, נער או נערה או בחור ישיבה שרק מחכה לבשורה לאן אני עולה שנה הבאה, כי שוב נטרקה בפניהם דלת.

יש משפחות שהולכות וסופגות השפלה אחר השפלה, שומעות תירוצים "מוצדקים" לכאורה והלב מתכווץ. אבל בינינו, אין שום תירוץ שבעולם שמצדיק שילד יישאר בבית. אף סיבה לא הופכת את "הסלקציה" הזו ללגיטימית.

ילד צריך להיות בבית הספר לא בבית. ילדה צריכה לדעת שיש לה מקום בעולם הזה. וקהילה שחפצה חיים – מחויבת!! לעשות הכל כדי לדאוג לכך שכל ילד ימצא את מקומו. 

רק לפני שבוע הגיעה הבשורה על יהודי צעיר מארצות הברית, ר' שלמה חיים פלזנשטיין ז''ל שנפטר בדמי ימיו. מכריו מספרים שבחודשים האחרונים הוא ישב בביתו בדיכאון, במצב לא פשוט (ומי שהכיר את ר' שלמה חיים יודע שהוא ודיכאון לא הלכו יחד, האיש הכי שמח מלא אנרגיה בעולם). הוא לא יצא לתפילות, לא לעסקים, לא לשום מקום - מאז שלא קיבלו את אחת הבנות לבית הספר.

כן, כן, כמו שאתם שומעים. איש חי ורב פעלים, אוהב אלוקים ואדם, מכניס אורחים, מלא שמחת חיים, לקה לפתע בהתקף לב ונפטר. למגינת לב אשתו, בניו ובנותיו היקרים, ולמגינת כל אוהביו. הבת הפכה ליתומה. נשארה עכשיו בלי אבא. נשארה עם כאב שאין לו שם, בתוך מציאות אכזרית שאי אפשר להבין. מי יתן ואבי היתומים ודיין אלמנות יחוס עליה ועל כל המשפחה ומן השמים ינוחמו.

כך זה, כשסוגרים את הדלת בפני ילד אחד כולם משלמים את המחיר. האבא, האמא, האחים והאחיות, הדודים והדודות, הסבא והסבתא. כמה דמעות, כמה בכי, כמה שבר שלא ייגמר לעולם. ואתם יודעים מי לא משלם שום מחיר? המנהל והמנהלת. העסקן הקטן שמערבב מהצד, הם ממשיכים כדרכם. הילדים שלהם מסודרים. הבנות שלהם לומדות במוסדות הכי הטובים. והלב שלהם  לפעמים סגור בדיוק כמו אותה דלת.

שני משפטים עלו השבוע שוב ושוב בתקשורת ותפסו את תשומת ליבי: הראשון על משפט נתניהו: "אם נתניהו היה משקיע את כל המוטיבציה שראינו השבוע בניסיונות לדחות את המשפט שלו, כדי להביא לשחרור החטופים  סביר להניח שהיינו רואים אותם כבר מזמן בבית". והשני נשמע דווקא בתקשורת החרדית: "אם הפוליטיקאים החרדים היו נלחמים על חוק הגיוס כמו שהם נלחמים על הג'ובים שלהם, חוק הגיוס כבר היה פתור לפני עשור".

ואני מרשה לעצמי להוסיף אחד שלי: אם גם אנחנו, ואני לא מדבר רק על הפוליטיקאים ואנשי התקשורת, אלא כולנו היינו לוקחים את כל האנרגיה, המרץ, ובמקום להעביר וליצור בדיחות על נפתלי בנט ועל הקרדיטים, ומשקיעים אותם בנושא הכי חשוב שלא יישאר אפילו ילד אחד בלי מקום לימוד כבר מזמן היינו במציאות אחרת.

מציאות שלאפלייה ו"לא נתקבל" אין מקום בבית ספרנו.