“הוא שלד מהלך בצינוק של טרור”: הקריאה לשחרור אביתר דוד

העיניים שלו שקועות. עצמות הבריח בולטות. הוא בקושי מצליח לדבר. ככה נראה אביתר דוד, בן 24, אחד החטופים שעדיין מוחזקים בשבי חמאס — אחרי כמעט 670 יום.

בסרטון שפורסם לאחרונה ונחשף באישור משפחתו, אביתר מתועד מתעד את עצמו, רזה עד כדי שלד, כשהוא משרטט על הקיר את לוח הימים ומספר על “ימי עדשים”, “ימי כלום”, ובעיקר – על ימים שאין בהם תקווה. “אין אוכל היום”, הוא אומר בשקט, מבטו כבוי, גופו דרוך בכאב. וזה לא סרט. זו מציאות, והיא מתרחשת עכשיו.

ד”ר אסנת רזיאל, מומחית בכירורגיה ורפואה מטבולית, אסיא מדיקל, אסותא רמת החייל מסבירה על מצבו.

“הוא בסכנת חיים – זו הרעבה שיטתית”

כשהבטתי בו, הרגשתי שחוטפים לי את האוויר. זה לא רק אביתר ששם — זה הגוף שלנו שמתרסק בשבי, זו הרוח שלנו שנחלשת. כאשת רפואה שראתה לא מעט סבל, אני יכולה לקבוע: זהו מצב חירום רפואי.

“מדובר בהרעבה מכוונת, שיטתית, שנמשכת חודשים ארוכים”, מזהיר גם פרופ’ דרור מבורך, מומחה לרפואה פנימית. לדבריו, הגוף של אביתר מפרק את עצמו: רקמות שומן נעלמות, מסת שריר מתמוססת, הלב, הכבד והכליות כבר נפגעים. “בלי התערבות רפואית מיידית, הגוף פשוט יקרוס”.

וכשאני רואה את זה — אני לא יכולה להישאר אדישה. אנחנו רואים גבר צעיר, חסר אונים, שהגוף שלו זועק לעזרה – והעולם שותק.

“הוא לא אסיר – הוא ילד שלנו”

כשהוא ישן על חול, לבד, רעב, נטול חום – זה לא מחסה. זו התעללות. בסרטון הנוסף שפורסם, ניתן לראותו חופר לעצמו קבר קטן במו ידיו – תמונה שמזכירה את הסצנות האפלות ביותר בהיסטוריה האנושית. זה לא רק פשע מלחמה – זו פגיעה אנושה באנושיות. הוא לא לוחם. הוא לא חייל. הוא ילד. שלנו.

“לגוף יש גבול – והוא מתקרב”

כמומחית לרפואה מטבולית, אני יכולה להעיד: הגוף האנושי חזק, אבל יש לו גבול. כשאין חלבון – השריר נעלם. כשאין שומן – החום יורד. כשאין תזונה – אין חיים. אביתר נמצא כעת ברגע האחרון לפני קריסה. כל דקה קובעת.

כפי שמדווחים מומחים רפואיים בישראל ובעולם, הסימנים ברורים: מדובר במצב קיצוני של תת־תזונה, סטרס מטבולי חריף, סכנת מוות מוחשית.

טל שהם, שהיה עמו בשבי ושוחרר, התריע בעצמו: “אביתר איבד עוד 15 ק”ג מאז שראיתי אותו. הוא שוקל אולי 40–45 ק”ג. הוא גווע, פשוטו כמשמעו".

זעקה אחרונה: להחזיר אותו עכשיו

אני פונה כאן, לא כאשת מקצוע בלבד – אלא כאזרחית, כבת אדם: החזירו את אביתר הביתה. עכשיו. זו לא עמדה פוליטית. זו לא אסטרטגיה ביטחונית. זו זעקה אנושית: החיים של אביתר תלויים באוויר, ואין לנו פריבילגיה להסיט את המבט. מול עיניי עומדת תמונה אחת: צעיר חיוור, רועד, לבד, מתעד את קצו האפשרי – ומאמין שאולי מישהו עוד יציל אותו. אנחנו חייבים להיות המישהו הזה.