על החכי"ם לעשות חשבון נפש: השפעתו של יואלי לנדא מתחילה לשאת פירות

ישראל זלקוביץ, אב למשפחה ברוכת ילדים, נוהג מידי שנה בשנה, בבין הזמנים - יולי־אוגוסט - לצאת לטיול עם משפחתו. הוא ואשתו שניהם עמלים קשה למחייתם, הוא ישראל מנהל חנות כלי בית 'הכל בה דכולה בה' ורעייתו דבורה מנהלת בבית ספר 'בנות צלפחד', וככזה, זהו חוק ולא יעבור עבורו: רגע של אוויר לנשימה, לנוח מהעבודה הקשה, לאגור כוחות לזמן הבא ולכל השנה להתחיל את האלול מיט א פרישע כוחות.

באותה שנה החליטו בני המשפחה להזמין טיול מאורגן דרך חברת לתור את העולם נופשים בע"מ. ההתרגשות הייתה עצומה: מדובר בחברה חדשה, פרסומות נוצצות, חופים עוצרי נשימה, הבטחות לחוויות בלתי נשכחות, ''הסעות VIP מהשדה עד עיירת הנופש – לא תצטרכו לסחוב מזוודות, נציג מטעמנו תלווה אתכם מרגע הנחיתה".

"זוכרים מה אמר ראש הממשלה אריק שרון?'' פנה אב המשפחה לבני ביתו תוך כדי שהם אורזים את המזוודות "דברים שרואים מכאן לא רואים משם", "אני מקווה שכל מה שהבטיחו לנו - זה אכן מה שנקבל, כבר היה לעולמים מעשה עוקץ ונוכלות, מקווה שזה לא המקרה'' "אוי, אל תדאג", הרגיעה אותו רעייתו דבורה: "זו חברה שמכבדת את עצמה. כל ה'אח"מים' נוסעים לשם. מה יש לך לחשוש?"

מיד עם הנחיתה חשכו עיניו של ישראל 'את אשר יגורתי בא לי' הוא מלמל לעצמו. ההסעה לעיירת הנופש המובטחת איננה. לא נהג ולא נציג. אין עם מי לדבר. אם בתמימותו קיווה ישראל לראות דיילים שיפרסו שטיח אדום וייקחו אותו משפחתו ואת מזוודותיו עד החדרים הממוזגים, חלומות לחוד ומציאות לחוד. לא חופים, לא יער, לא "לאקשן" ולא "קארטופל קוגל". כל מה שהבטיחו - לא היה ולא נברא.

ישראל התאפק מלומר לאשתו: "אמרתי לך!" אבל לא עמד בזה הרבה זמן, וכדרכם של גברים מכובדים הוא פונה אליה ''דבורה, אני לא רוצה להגיד... אבל נראה לי שאמרתי לך. זוכרת מה אמר אריק שרון? 'מה שרואים מכאן לא רואים משם'".

למזלו, ישראל לא היה לבד. קבוצה שלמה נפלו יחד איתו לעוקץ ושמו "לתור את העולם תיירות נופשים בע''מ", שקיבל את השם: חופש מהגיהינום. חלקם עוד הצליחו לברוח לנופש חלופי, אבל רובם נשארו שם לסבול יחד.

אחד הנופשים עבר בין כולם, ערך רשימה וביקש מכל אחד להכין דו״ח הוצאות מפורט. ״מיד כשנחזור לארץ ניקח עורך דין", אמר. "הם ישלמו טבין ותקילין על עוגמת הנפש שגרמו לנו; ואם צריך נלך איתם לבית־משפט", "יש לי קשרים בתקשורת", הוסיף אחד אחר, ״הם לא יודעים עם מי הסתבכו".

וכך היה. נוחתים בארץ, ובשדה כבר מחכה להם צוות משרד גרינפלד–לבקוביץ–אביגדור, עורכי דין בע"מ. הם החתימו את כולם והבטיחו: "אתם בידיים טובות. נעמוד על זכויותיכם נפצה אתכם עד השקל האחרון". 

אך שנה חלפה, ועוד שנה, ועוד אחת. ונראה שמשפחת זלקוביץ ושאר הנופשים נפלו שוב בפח העוקץ, פעם אחד עם חברת לתור את העולם שהבטיחו להם "חוויה בלתי נשכחת" והפעם עם משרד עו"ד שהבטיחו להם ייצוג טוב - "אתם ביידיים טובות", אם בהתחלה הטלפון בביתם עוד צלצל מפעם לפעם לשאול להתעניין או מכתב במייל, אז עם הזמן גם זה לא היה, שום התקדמות נאדה, גארנישט. כעבור חמש שנים, כשלא נעשתה כל פעולה ממשית, התעוררו המיוצגים והחלו שאלות: "מה עם התיק? מה עם הפיצויים?

בתגובה, כינס משרד גרינפלד-לבקוביץ-אביגדור את כולם (חלקם כבר לא היו בחיים, הגיעו היורשים) בלובי המשרד והסביר: "הדרך הנכונה היא לא בבית משפט אלא ברחובות. עליכם לצאת לשביתות רעב, לחסימות כבישים והפגנות נגד החברה זה הדבר היחיד שיעזור ויביא לכם את הפיצויים!"

ישראל שבטבעו היה אדם שקט, קם ממקומו שלא כהרגלו וצעק: "אתם לא מתביישים? לקחנו אתכם כדי שתייצגו אותנו. חמש שנים לא נקפתם אצבע. עכשיו אתם רוצים שאנחנו נצא לרחובות? אם כבר נצא זה יהיה נגדכם, אתם יודעים מה? אתם שצריכים לצאת ולפרוש מלייצג אותנו בתיק זה אולי אז תבוא הישועה".

יום העצמאות מוגדר כיום שבתון על פי חוק - יום שבו אסור לעסוק במלאכה. מי שביקר פעם בשכונת מאה שערים בירושלים ביום זה - "יום המר והנמהר", כפי שהוא מכונה אצל תושבי האזור, ודאי נתקל במודעות הקטנות התלויות על פתחי החנויות: "חנותי סגורה לאות מחאה על 64 שנות מרידה בה' ובתורתו הקדושה, ואי־הכרה בשלטונם הכופר אשר בו חוגגים הכופרים הנאציונים את השתלטותם בכוח הזרוע על ארץ הקודש ועם ישראל". אנשי מאה שערים סגרו את חנויותיהם, אבל לא הסתפקו בעצם הסגירה הם טרחו להבהיר כי מדובר במחאה אידיאולוגית. מחוץ לחומה, רבים צחקו ולעגו לאותם קנאים על דרכם הקיצונית.

השבוע נזכרתי במודעה קטנה זו, השבוע נזכרתי באותם שלגלגו בעבר על אותם קנאים ועל דרכם הקיצונית. אחרי שהשמאל הכריז על שביתה במשק נגד הממשלה ולמען החזרת כל החטופים, הגיע תורם של החרדים. בכותרות גדולות, שחור על גבי לבן, צהוב על אדום זעקו העיתונים, ובקול קורא הוכרז על יום צום ותענית וביטול מלאכה ביום חמישי ערב חודש אלול מוקדם.

הכותרות בעיתונים המודיע, המבשר, יתד נאמן - לא היו מביישות את בטאוניהם של הקנאים ממאה שערים: העדה, קול החומה, מערכות קודש והאמונה. לרגע נדמה שהשפעתו של בעל המאה דער נגיד פון שטעטל - ר' יואלי לנדא בעל 'הויואל משה אמת ותורתו אמת', מתחילה לשאת פירות ומנחילה גם לציבור המתון רוח קנאות. אולי לא יפסיקו לקחת תקציבים מהממשלה, אבל בהחלט מצטרפים למחאות ולהפגנות נגד המדינה ה"טמאה".

הנהי והבכי של חברי הכנסת החרדים - הצומות, השביתות, קולות הזעקה, מזכירים את אלה של משרד עורכי דין עצל, שלא עשה דבר במשך שנים, וכעת מכנס את לקוחותיו האומללים וקורא להם: "צאו להפגין, בטלו ממלאכתכם, צומו עלי ואל תאכלו".

על חברי הכנסת החרדים - שלוחי הציבור לצאת מאוהלי המחאה, להביט בראי ולעשות חשבון נפש. לשאול את עצמם: היכן הייתם? למה לא פעלתם עד היום, כדי שלא נגיע למצב הזה? מה עשיתם, ובעיקר - מה לא עשיתם, שבגללו עד היום אין כאן חוק פטור מגיוס לבני הישיבות?!