החובה היא למחות על הפצת התיעוד מהסתלקותו של הרבי | טור דעה

אלוללל…נשמעה שאגתו של ראש הישיבה בהיכל, וכל יושבי ההיכל אחזו פלצות ורעדה, מאימת יום הדין. כך פותחים את זמן אלול בעולם הישיבות לעורר על בואם של ימי הרחמים והסליחות. מסורה זו מיוחסת לרבי ישראל סלנטר זצ''ל, שהיה עובר בעיירות ומעורר את לבבות בני ישראל בתשובה. מן המפורסמות הוא התיעוד של ראש הישיבה, הגאון רבי ברוך מרדכי מזרחי זצ"ל, אשר גם בעת זקנתו היה דופק בכל כוחו על הסטנדר ושאג: "רבותיי! אלוללל!"

אפשר לומר בדרך מליצה שדבר זה מזכיר במעט את מאמר חז"ל במסכת נדה: מלמדין את הולד במעי אמו כל התורה כולה, וכשהוא בא לאוויר העולם בא מלאך וסוטר על פיו ומשכחו את אשר למד. כך גם כאן: לאחר ימי "בין הזמנים", בהם הבחורים למדו פרק או שניים ביולי–אוגוסט למניינם, בא ראש הישיבה ודופק על הסטנדר. וכל מה שלמדו  נשכח מהם. ועתה הם נכנסים לאלול חדשים ורעננים כתינוק ממש.

השבוע התחלנו את זמן אלול. השאגה "א-ל-ו-ל!" מהדהדת בכל כוחה בהיכלי הישיבות הליטאיות. אצל החסידים, לעומת זאת, הדרך להתעורר לקראת ימי הרחמים והסליחות שונה. שאגת "אלול" או דפיקה על סטנדר לא תמצא שם. לחסידים יש דרכים משלהם לעורר ולהתעורר והפחד והחרדה מהימים הנוראים מורגשים היטב. "אני לדודי ודודי לי", "המלך בשדה" - אלו הם הקולות המהדהדים בחצרות החסידים עם כניסתו של חודש הרחמים והסליחות. אפשר לומר: זו "שאגת האלול" של החסידים. 

בנוסף מתקיימים כהכנה דרבה שיעורי התחזקות, שיעורי תורה, כינוסים והתוועדויות, סדרי הלימוד הקבועים של כל השנה מתחלפים בספרי חסידות ומוסר, והבולטים שבהם: שערי תשובה לרבנו יונה, מטה אפרים, ועוד. מכתבים ואגרות ממנהיגים ורבנים נשלחים אל אנ'ש קהלות הקודש בכל מושבותיהם כדי לעורר ולהתחזק לקראת הבעל"ט, אדמו"|רים יוצאים לקבל קהל את עדת מרעיתם לברך לקראת היום הגדול, מודעות על מכירת מקומות בבתי הכנסת מתפרסמות, הנסיעה לצדיק, והיכלי התורה והחסידות מורחבים בהתרגשות ובהכנה פנימית לקראת היום הגדול שבו כולנו עומדים להמליך את המלך מלכי המלכים הקב"ה.

כאמור השאגה "אלוללל" שמורה דווקא לישיבות הליטאיות. השבוע נכחתי בבית מדרש חסידי, ולתדהמת הציבור – לא היה שופר. צריך להבין: ביום רגיל, אחרי עלינו לשבח, רבים כבר ממהרים לדרכם; כל אחד ועסקיו. אבל בימי אלול הם עושים מאמץ, נשארים עוד כמה רגעים  רק כדי לשמוע קול שופר. והנה, הגבאי שכח להניח את השופר על הבימה. החסידים פשוט התעצבנו.

אני ברחתי כל עוד נשמתי בי, בעוד הם כבר מתחילים לכנס את "ועד הפועל" כדי לדון בגורלו של אותו גבאי לפטר אותו לאלתר או לכל הפחות לנזוף בו כראוי. כמובן, היו גם כאלה שהסתפקו ב"לחיים" גלעזל להפגת המתח כדרכם של חסידים. ואחד אף הפטיר בהומור: "יצאנו ידי חובת שופר עם ה'תימינשע' שופר הכוונה לאזעקה שהייתה בלילה הקודם מירי טילים מתימן".

היה כנראה מי שחשב שכל זה לא מספיק. ואם אין לחסידים את ה"אלוללל" הישיבתי - צריך לעורר אותם בדרך אחרת. ואולי משום כך מצאו לנכון להביא תיעוד חסר כל גבולות, ממחוזות אחרים לגמרי, בבחינת "יזכיר לו יום המיתה". אני מתכוון, כמובן, לתיעוד ממעמד הסתלקותו של כ"ק הגה"ק האדמו"ר מקרעטשניף סיגעט זצוק"ל.

איני יודע מי צילם את אותם רגעים קדושים של יציאת נשמת צדיק. מי זה שתפס בעדשת מצלמתו איך החסידים השבורים מכסים בטלית את גופו הטהור – ס'כאפט א ציטער רק מלכתוב על כך. איני בא בטענות על המצלם; ברגעים כאלה אין יישוב הדעת. ייתכן שנעשה הדבר עבור חסידים מחו"ל שרצו להרגיש חלק ולהיות נוכחים בהסתלקותו של רבי, ייתכן מסיבות אחרות.

באידיש אומרים: מ'דארף זיין א מישיגענער' לפרסם תיעוד שכזה. במחילה מכבודם של המפיצים הנכבדים - יש גבול לתאוות ולתרבות ה"לייקים". מה שהתחיל בשידורי "ריאליטי" של יציאת נשמה בקווי ה"נייעס", הידרדר לתיעודי וידאו מבישים. מי שמפיץ, מי שלוחץ על "שלח/שתף", עושה זאת כבר מתוך יישוב הדעת. וגם אם לא,  הודו לה', תמיד קיימת האפשרות למחוק. ואותם ערוצי "נייעס", שהפיצו זאת לעשרות אלפי מנויים ועוקבים – לא רק שזלזלו בכבודו של הצדיק, אלא גם בכבוד המת, בקדושת החיים וברגשות ציבור חסידיו. והם, לא מחקו.

תיעוד זה הוא מן הסוג שאתה אומר לעצמך: למה הייתי צריך לראות את זה? תיעוד שהלוואי ולא היה בא לעולם. וכעת, משבא - חובתנו למחות. יצאנו ידי חובת מחאה. אבל, ברוך השם, היו לנו השבוע גם תיעודים אחרים מן הסוג השני: כאלה שמאחדים לבבות, שמחברים בין עולמות. תיעודים מרגשים, מצמררים ומטלטלים בקטע טוב – תיעודים שאומר וצועק - אלול.

התיעודים של הבחורים העולים לישיבות תפסו תאוצה ברשתות. אין מרגש מזה לראות המוני בחורים יוצאים עם מזוודותיהם,ההורים מלווים את בניהם עד דלתות האוטובוס, מנפנפים לשלום. האבא מברך את בנו בברכת "ישימך אלוקים כאפרים וכמנשה... המלאך הגואל...", והאמא מהצד מזילה דמעה, חובקת, מנשקת... והבן, כמובן, לוחש: "די, אמא... אל תעשי לי פאדיחות ליד החברים..." הציניקנים יאמרו שהם רק רצו לוודא שבניהם באמת עוזבים אחרי חופש ארוך... אבל צחוק וציניות בצד יש כאן התרגשות אמיתית. ילד עוזב את הבית ואת ההורים לארבעים יום - מא' באלול ועד אחרי יום הכיפורים. גולה למקום תורה - לישיבה לעשות "שטייגען", וההורים משלמים עבור תענוג זה ממון רב על הזכות לגדל את בניהם על דרכי התורה ולראות בהם נחת יהודית.

זאת התרגשות לא רק בין אבא אמא ובנו, ההתרגשות הזאת היא לא מנת חלקה של מגזר אחד בלבד היא חוצה מגזרים ושותפה לכך כל מי שיש לו לב ורגש יהודי וההוכחה לכך ראינו גם כאן באתר. ידידי, עורך האתר מוישה ויסברג, העלה טור שהגיע דווקא ממקום לא צפוי: חייל מילואים שכתב פוסט ובו סיפר כיצד ביום הזה אסף אליו טרמפיסטים - בחורי ישיבות כל בחור נסע לדרכו זה לדרום זה לצפון וזה למרכז. הדרך הארוכה, כך כתב החייל, התמתקה לו בזכותם - בזכות אותם לומדי תורה, שמגינים בלימודם על ארץ ישראל ויושביה.

עוד תיעוד מרגש במיוחד - מצמרר ומטלטל, כזה שחיבר בין העולמות היה ביקורו של איש החסד שי גראוכר בקברו של הצדיק רבי ישעיה'לה ב"ר משה מקרעסטיר. גראוכר, ששמו יצא לתהילה מאז השבעה באוקטובר, לא נח לרגע. בוקר וערב הוא פועל למען משפחות החטופים והשבויים: מסתובב בארץ ובעולם, נוסע, מחלק, מפנק ומחזק, תורם ומתרים. יחד עם אחיו נתן וכל משפחת גראוכר הנכבדה וצוות "ביחד ננצח", הם משקיעים הון תועפות – "כל חלום שתבקשו, אנחנו נגשים" הם אומרים, ועושים הכל כדי להמתיק במעט את כאבם של אותן משפחות שבורות, שעולמן חרב עליהן.

לפני שנה בדיוק, באותו מקום ובאותו זמן - הם היו שם. כמעט כולם. רק אחת לא הייתה: החטופה אגם ברגר. השנה היא כבר הייתה שם. משפחתה סיפרה כמה בכו, כמה התפללו וכמה האמינו שאגם תשוב. ואגם עצמה תספר שהיא הרגישה את כל זה, גם שם, בשבי החמאס. אגם ומשפחת ברגר פעלו ישועה גדולה אצל הצדיק. והיום היא בבית.

וכעת, בראש חודש אלול, אסף שי גראוכר את מקהלת "נשמה", את המלחין והבעל מנגן בנצי שטיין, ואת האב השכול ר' אלחנן דנינו. יחד עם אגם ברגר ומשפחתה ועוד הורים לחטופים ממשפחות אוחנה, אנגרסט, כלפון ומור. הם עלו יחד אל קברו של רבי ישעיה'לה, הרעידו את הציון: התפללו, זעקו, שרו ובכו. 'ותחזינה עיניו בשובך לציון אוי ברחמים' -  דמעות זלגו מעיניהם בתקווה להגשים עוד חלום אחד, עוד ישועה אחת: להשיב את הבנים מן השבי. מי שצפה בתיעודים לא יכול היה להישאר אדיש. רבים העידו כי גם הם מול המסך הזילו דמעה.

ותחזינה עינינו ברחמיך בשובך לציון ברחמים.

שנזכה בקרוב להפיץ את התיעוד היחיד שכולנו מייחלים לו: שובם של כל החטופים הביתה.