הפיגוע ברמות חשף את התנהגותם הברברית של נהגי האוטובוסים

זה היה בשנת 2012. בארצות הברית כיהן אז הנשיא ברק אובמה, שהיה ידוע כמתון יותר בדעותיו בנוגע לאיראן ולתוכנית הגרעין שלה. הוא סבר שאין לאפשר לה להגיע לנשק גרעיני, אך האמין שיש מקום לדיפלומטיה.

לעומת זאת, בישראל עמד בראשות הממשלה בנימין נתניהו, מי שהקדיש את רוב חייו הציבוריים לנושא האיראני והזהיר את העולם מפני האיום הגרעיני. יש שיאמרו לזכותו, ויש שיאמרו לחובתו, אך ברור: אי אפשר לומר את צמד המילים הגרעין האיראני בלי ביבי נתניהו, וכן להיפך - זה הולך יחד.

במרץ אותה שנה יצא נתניהו לארצות הברית לפגישה עם הנשיא אובמה. על הפרק, הסכנה הגרעינית. לאחר שעות של דיונים בבית הלבן, נשא נאום בוועידת איפא״ק בוושינגטון. אפשר לבקר את ביבי הפוליטיקאי, אפשר לא לאהוב את מעשיו של האיש נתניהו, אבל על הבמה זה כבר סיפור אחר. שם הוא במיטבו, הוא יודע לתת את השואו, לנאום, וכשזה באנגלית זה בכלל קסם של ממש - ביבי הקוסם.

בפני קהל עומדים שמריע לו ומוחאים לו כפיים ראש הממשלה נתניהו אמר בקול עוצמתי ומבטיח: "אנשים אחראים לא יכולים להתעלם מאיראן. הם לא יכולים להמר על ביטחונה של מדינת ישראל. ואני – לעולם לא אהמר על ביטחונה של ישראל". עוד אמר: "בשנת 1944 קרא העולם לארצות הברית לשחרר את אושוויץ. אז נכתב ששחרור המחנה לא יהיה כדאי ויפגע בכוחות התוקפים. אבל 2012 - זה לא 1944. הממשל האמריקני שונה, והעם היהודי שונה. היום יש לנו מדינה משלנו". ולבסוף, המחיש במשל בסגנון הייחודי לו כאשר השתמש במבחן הברווז: "גבירותיי ורבותיי - אם זה הולך כמו ברווז, מתנהג כמו ברווז ונשמע כברווז - זה ברווז. ברווז גרעיני. וצריך לקרוא לו בשמו".

ירושלים, מרץ 2025. הצומת הומה אדם, הרחוב סואן ומלא תנועה. בתחנה המוני אנשים ממתינים לאוטובוסים כל אחד והקו שלו איתו הוא יעשה את דרכו אל מחוז חפצו - וגם אני ביניהם. הקו שלי הגיע האוטובוס נעצר, ואני עולה. בפנים - מחזה מוכר: האוטובוס מפוצץ באנשים ואין מקום פנוי. על כל אחד שיושב יש שניים שעומדים, נדחקים לכל פינה אפשרית.

אלו נאחזים במעקות, אלו בעמודים, ואלו ברצועות התלויות מלמעלה. אחרים כמעט ונופלים בכל פנייה שהנהג לוקח. אישה מבוגרת עולה בכבדות, אמא פונה אל בתה שיושבת לצידה ואומרת לה: "רבקי, בואי, קומי, שבי עליי, תני לזקנה לשבת". ראש ישיבה יושב בקרן זווית ומקליד חידושי תורה בלפטופ, האברכים משלימים עוד דף גמרא מתוך קונטרס ''ותן חלקנו'' - הדף היומי, בעלי בתים מסיימים את סדר ה"חוק" מתוך האפלקיציה התורנית, ואחרים משוחחים ביניהם על הא ועל דא, עד התחנה הבאה.

הנהג גם הוא "כבודו במקומו מונח". הוא יושב בתא הנהג, ומשם מנהל את עולמו - לא רק את עולמו, אלא את עולמם של כל יושבי האוטובוס. הוא לא רק נהג. לצד זה שהוא מרשה לעצמו לדבר בטלפון בזמן הנסיעה, גם אם "רק בדיבורית" – שמישהו יעז להעיר לו. הוא המנהל. הוא קובע את הכללים: צועק, מדבר בגסות, ברצותו פותח את הדלתות וברצותו טורק אותן בפנים. ברצותו ממשיך בנסיעה ומתעלם מעשרות ממתינים בתחנות. נוסע בפרעות.

"תראה אותו", אומר לי ידידי שעמד לצידי, "הוא – הנהג מעל החוק. מדובר במגה־פיגוע. כאילו זה האוטובוס של אבא שלהם". נוסע נוסף מצטרף בזעם: "על מה אנחנו מחכים? כל הנהגים אותו דבר כולם באותו דפוס פעולה". תכתוב על זה". מודה, לא עשיתי כדברו - אז בזמנו לא כתבתי.

השבוע, יום שני אחר הצהריים. שוב אני על האוטובוס, והסצנה חוזרת על עצמה: הנהג בתאו, בכוחניותו, מוביל את עדר הנוסעים כבתוך כלוב. אבל הפעם,  בשונה מאז, אף אחד לא אמר לי מילה. ובשונה מפעם, אמרתי לעצמי: הפעם אני כותב. היה אפשר לחוש את השקט באוויר. אפשר היה לראות על שפתותיהם של רבים מיושבי האוטובוס ממלמלים פרקי תהילים, אולי משניות, פסוקי אמונה וביטחון, "שמע ישראל" ועוד. כך הם החיים על פי דרכה של תורה. כך נראים חייהם של יהודים מאמינים, בני מאמינים. הם נושאים עיניהם כלפי אביהם שבשמים וממשיכים הלאה בסדר היום.

כן, ממשיכים הלאה - כמה שעות קודם לכן, בבוקר יום שני, הגיעה הידיעה הקשה: חשד לפיגוע בצומת רמות. בתוך רגעים ספורים החשד הפך לפיגוע - ולפיגוע קשה. דווח על פצועים רבים, חלקם בינוני חלקם אנוש ואחרים במצב של אי וודאות, והודעות קשות המשיכו להגיע בזו אחר זו, כן, הנורא מכל קרה  -  "נקבע" ועוד אחד "נקבע" ועוד אחד - בסופו של דבר שישה נרצחו: הרב מרדכי שטיינצג - ד"ר מרק הי"ד, הרב ישראל מצנר הי"ד, הגב' שרה מנדלסון הי"ד, הרב יוסף דוד הי"ד, הרב יעקב פינטו הי"ד, והרב לוי יצחק פש הי"ד. עוד שש משפחות הצטרפו, באחת, אל משפחות השכול. נורא!! מן השמים ינוחמו. 

לאחר הפיגוע החלו להתרוצץ שמועות ועדויות רבות: היו שטענו כי הנהג דיבר בטלפון ויצא מהאוטובוס ואולי שיתף פעולה עם המחבלים. היו שאמרו שעיכב במכוון את האוטובוס, ואולי אף ברח קודם לכן. יש לציין כי הנהג עוכב לחקירה בידי השב״כ. אני אינני חסיד של תיאוריות קונספירציה ואיני שותף להן, ובוודאי שאיני רוצה להכניס אתכם לפרנויות מיותרות במיוחד לא בימים כאלה, במציאות מורכבת כל כך. צריך לחכות לתוצאות החקירה. זה לא הזמן לחשדות סרק.

אבל חשוב להעלות על הפרק את התנהגותם הברברית של הנהגים. ייתכן שזו גם הסיבה לתחושה הקשה אצל רבים מאיתנו שהם מעורבים או שותפים לפיגוע: נהגים שטורקים את הדלת בפני נוסעים, התייחסות בזויה כלפי נשים, צועקים ומשתוללים, משפילים מבוגרים, ומאיימים על ילדים - לא פחות מ"עבד כי ימלוך". נהגים שמתעללים פשוטו כמשמעו בנוסעים. יעידו על כך מאות אלפי אנשים שעוברים יום־יום בתחבורה הציבורית.

לא פעם הנהג מחליט באמצע נסיעה שהוא עייף הוא רוצה ללכת הביתה לישון או סתם נמאס לו רוצה הפסקה, הוא מכריז שיש "תקלה" באוטובוס, עוצר ומוריד את כל הנוסעים באמצע המסלול. ראו זה פלא: אין תקלה. ואם שאלתם - האם חיכה לאוטובוס חילופי? לא. הנוסעים נותרים ברחוב, תחת השמש הקופחת, והנהג פשוט ממשיך בדרכו. ולעיתים, האוטובוס חולף מול תחנה עמוסה ומתעלם מעשרות נוסעים שממתינים כבר דקות ארוכות.

ואיפה משרד התחבורה? איפה הרשויות? הם יודעים להפעיל מערך של מפקחים ומפקחות שעולים כמה פעמים במהלך נסיעה, ונוקטים יד קשה כאשר נוסע לא תיקף את כרטיסו. גם אם זה תינוק בן יומו דינו כמעט כמאסר עולם. כמובן, אני מגזים. אבל כלפי הנהגים? היכן הפיקוח? איפה האכיפה? מדוע אין מערכת ברורה של נהלים, משמעת ואחריות? התחבורה הציבורית איננה רכוש פרטי של נהג זה או אחר. הם לא עושים טובה לאף אחד, זו זכות בסיסית של מאות אלפי אזרחים. מערכת שנועדה לשרת את הציבור, לא להפוך אותה לשדה הפקר.

2025 - זה לא 1944. אבל גם לא 2012, השנה שבה נתניהו נאם בוועידת איפא״ק והזהיר מפני הסכנה הגרעינית. עם ישראל עבר מאז הרבה. עברנו את השבעה באוקטובר - היום שבו נרצחו למעלה מאלף יהודים הי"ד.

אסור לנו להרשות לעצמנו לשוב על אותן טעויות. גם חשש קטן מחייב פעולה. ההגה לא יכול להישאר בידיים שלהם בלי פיקוח, בלי נהלים, ולא ייתכן שניתן להם לדרוס את החוק. יש לנו מדינה, והחובה על מנהיגיה לדאוג לביטחון לאזרחיה - ולא להמר על ביטחונה של מדינת ישראל - כי אם זה הולך כמו ברווז, מתנהג כמו ברווז ונשמע כברווז - זה ברווז. ''ברווז תחבורתי''. וצריך לקרוא לו בשמו". ואסור לחכות עוד שתים־עשרה שנה כדי להבין: כשיש התרעות, חייבים לפעול. עכשיו.

כל זה איננו אלא פנייה אל הרשויות מכוח ההשתדלות. אבל כוחנו האמיתי - בפה. במוצאי שבת עם ישראל כולו מתכנס לאמירת סליחות. לאחר חודש שבו הספרדים כבר בעיצומן, כעת גם האשכנזים מצטרפים. אלו בחצות הלילה, ואלו בעלות השחר; אלו בכלי נגינה ובשירה מרגשת ובקומזיץ בסגנון קרליבך, ואלו בבתי הכנסת ובהיכלי הישיבות עם החזן שניגש לפני התיבה ובנוסח העתיק. כולם יחד נצעק ונשיר אל אבינו שבשמים: "מכניסי רחמים, הכניסו רחמינו לפני בעל הרחמים". 

וכמו אותם נוסעים שלא איבדו את אמונם ביום שני אחר הצהריים כך גם אנחנו, יהודים מאמינים בני מאמינים, נמשיך להישען אלא על  אבינו שבשמים ונבקש: הנשמה לך והגוף שלך - חוסה על עמלך.