כבוד לאומי למכירה: מי באמת צריך לבקש סליחה?

ראש הממשלה בנימין נתניהו, בעת פגישתו עם הנשיא טראמפ, מצא לנכון להתקשר לראש ממשלת קטאר ולהתנצל על התקיפה בדוחה שבה ניסתה ישראל לחסל את בכירי חמאס. על פי הדיווחים, נתניהו לא הסתפק בהתנצלות על הפרת הריבונות, אלא אף הבטיח פיצוי למשפחתו של קצין ביטחון מקומי שנהרג בתקיפה.

כעת, חייבים לומר באופן הברור ביותר: מדובר בבושה וחרפה לאומית. מדינת ישראל, שנמצאת בעיצומה של מלחמה על חייה, מתנצלת בפני מדינה שמזה שנים מעניקה מקלט ותמיכה לארגון הרצחני חמאס, הארגון שאחראי לזוועות הנוראות של 7 באוקטובר. קשה להבין את המהלך הזה מבחינה מוסרית, מדינית או אפילו פוליטית. במקום שהמסר יהיה חד וברור, שחמאס הוא אויב האנושות וקטאר שמשמשת עבורו חממה צריכה לתת דין וחשבון, אנחנו מתנצלים בפני מי שמסייעים לרוצחים.

האירוניה זועקת לשמים. מי שבאמת הייתה צריכה להתנצל בפני אזרחי ישראל, בפני משפחות הנרצחים, הפצועים והחטופים, זו קטאר. אותה קטאר שממשיכה עד היום לשמש שותפה מלאה בתחזוקת חמאס, אותה קטאר שמנהיגיה חוגגים קשרים עם הארגון ונותנים לו רוח גבית, היא זו שחייבת לבקש סליחה - ולא ההפך.

אין כאן רק עניין של כבוד לאומי. יש כאן מסר מסוכן לעולם. אם ישראל מתנצלת בפני מדינה שמארחת מחבלים ומזינה את מנגנוני הטרור שלהם, מה יחשבו אויבינו האחרים? איזו הרתעה נשארת לנו? כללי המשחק מתהפכים. במקום שהעולם יבין כי מי שמסייע לחמאס הוא חלק מהבעיה, ישראל היא זו שמוצגת כמי שחייבת "לתקן" את מעשיה.

אפשר להבין את הלחצים. ברור שארצות הברית מעוניינת בשימור קשרים עם קטאר. היא מדינה עשירה, מחזיקה בבסיס אמריקני גדול ושחקן משמעותי בזירה האזורית. אבל עם כל הכבוד, תפקידה של ישראל הוא לשמור על כבודה ועל האמת ההיסטורית. ולכן נתניהו היה צריך לומר לטראמפ בפשטות: "קטאר חייבת להתייצב ולגנות את חמאס, לא אנחנו שצריכים להתנצל".

טוב היה עושה ראש הממשלה אם היה מנצל את השיחה ההיא כדי להציב בפני קטאר דרישות ברורות: להוקיע את חמאס, להפסיק את המימון ולהביע התנצלות בפני אזרחי ישראל. זה היה מסר של מנהיגות. זה היה מסר של עמידה איתנה מול הטרור.

במקום זאת קיבלנו תמונה עגומה. ישראל מתכופפת בפני מי שתמך ותומך בארגון שביצע את מעשה הטבח האכזרי ביותר שידע העם היהודי בעשרות השנים האחרונות. וזה, מבחינתי, לא רק טעות אלא בושה לאומית.