מי שמתנגד לעסקה, מעדיף סיסמאות ריקות על פני החטופים

נתניהו נשא במחיר פוליטי כבד וקידם מהלך דיפלומטי אמיץ מול קטאר כדי להביא הסכם מוצע העדיף על החלופות. החטופים הם הקריטריון המוסרי והמדיני. מי שבוחר לחכות משלם בחיי אדם ובמעמד הבינלאומי של המדינה.

נתחיל מהבסיס הפשוט והאכזרי. יש אמת שאי אפשר להסתיר מאחורי רטוריקות של ניצחון מוחלט. משפחות החטופים לא זוכות לתיאוריה. הן זוכות לבשר, לחום, לסיום של סבל שאינו מתחבר לשום נוסחה צבאית. כשהמדינה ניצבת בפני אפשרות ממשית להחזיר אנשים הביתה במסגרת הסכם שמביא גם פיקוח והקלה הומניטרית, ההכרעה הראשונה שעלינו לקבל היא מוסרית ופוליטית בו זמנית. להמתין לטוב המושלם פירושו להרשות לזמן ולשדה הקרב לקבוע את גורלם של החטופים.

נתניהו עשה דבר שמעטים היו עושים. הוא הקריב נקודות כוח פוליטיות, ביקש מה שלא קל לבקש, ועשה את המהלך הדיפלומטי שפתח פתח לעסקה שמציבה תנאים אסטרטגיים חדשים ביחס להצעות קודמות. אין ספק שהמחיר פוליטי. אבל יש גם רווחים אסטרטגיים שאינם נראים מיד לעין בתוך הרעש הציבורי. ההסכם המוצע מכיל מנגנוני פיקוח, מסלולי שיקום מבוקרים ותהליך לפירוק הדרגתי של מערכות טרור. זה לא כניעה. זה ניסיון מעשי לשלב שחרור חטופים עם שמירה על אינטרסים לאומיים.

מי שמדבר על הכרעה מלאה כאילו אין לה מחיר, טועה. הכרעה צבאית ללא אופק מדיני עלולה לגרור אותנו למעגלים נוספים של דם, הרס ובידוד בינלאומי. הכרעה איננה תהליך שנמדד ברגע אחד. היא מורכבת משילוב של יכולת צבאית, שליטה דיפלומטית ובעיקר של עמידות לאומית. אם נחכה עד ליום שבו נכריע מבלי לקבל התחייבות מוחשית לשחרור חטופים, אנו מאפשרים למוות ולשבר להכתיב את לוח הזמנים.

הטיעונים נגד העסקה נכונים בחלקם. יש חשש שההבטחות לא ימומשו במלואן. יש חשש שחמאס ינצל חלון תפעולי כדי לארגן מחדש. אלה חששות כבדי משקל שחייבים להיבדק ולגובו בצעדים אופרטיביים. אך השאלה היא לא אם החששות נכונים, אלא מה האלטרנטיבה המעשית. המשך מבצע צבאי ללא אחריות ברורה לשחרור החטופים איננו חלופה מוסרית יותר. זו בחירה לדחות את ההכרעה שמחירה האנושי ייקבע על ידי הזמן.

אסטרטגית גם יש כאן הזדמנות. ההסכם המוצע נותן למסגרת הבינלאומית ולמדינות השכנות כלי לפקח וללוות שיקום. זה מפחית את בידודנו הדיפלומטי ועשוי ליצור תנאים נוחים יותר להמשך מהלכים שמחזקים את הביטחון שלנו בעתיד. להחזיק בעמדה של סירוב מוחלט בלי להציע תחליף זו פוליטיקה חלולה. מי שבונה את התסריט של המתנה לניצחון מוחלט חייב להציג איך בדיוק ייראה אותו ניצחון, מתי יגיע ובעיקר מי משלם את עלות ההמתנה.

לבסוף, יש שיקול מוסרי חד וברור. המדינה היא המחויבת הראשונה כלפי אזרחיה. פגיעה בחיי אדם הנתונים בשבי האויב היא כישלון ערכי בלתי נסבל. החזרת החטופים היא מבחן לאומי ומוסרי לא פחות מאשר בדיקת אסטרטגיה. כשיש מסלול מעשי לשחרור, אף שכרוך במחיר פוליטי, עדיפות ההחזרה על פני ההימנעות בשם אידיאולוגיה צבאית טהורה היא ברורה.

אני תומך בעסקה המתגבשת לא מתוך נאיביות אלא מתוך חישוב קר. היא אינה מושלמת. היא דורשת פיקוח, דריכות צבאית ממושכת ותוכנית ברורה למניעת חידוש כוחו של חמאס. אך היא גם מספקת משהו שוויתור עליו יהיה בגדר פשע מוסרי מבחינת המדינה. החטופים חייבים לחזור. האפשרות להקריב את חייהם על מזבח ההמתנה לניצחון מוחלט היא אופציה שאף חברה מערבית ואף מדינה אחראית אינה רשאית לבחור בה.

אם אתם רוצים הכרעה מלאה, ייתכן שנגיע אליה ביום מן הימים. עד אז יש חובה לאומית ברורה: להשיב את החטופים הביתה. מי שבוחר אחרת צריך להסביר בפה מלא מי ישלם את המחיר. אני לא מוכן לחכות לתשובה הזו על חשבון חיי אדם.