עסקת החטופים תציל את ישראל, מי שמתנגד בוחר במוות

אין דבר חשוב יותר ברגע הזה מהחזרת החטופים הביתה. חיים וחללים כאחד חייבים לשוב, משום שכל עוד הם אינם בבית, העם היושב בציון לא יוכל להתחיל בתהליך של ריפוי מהטראומה הקולקטיבית של שבעה באוקטובר. משפחות שלמות תלויות בהחלטה זו, והחברה הישראלית כולה חווה פגיעה, פירוד וכאב מתמשך.

המחיר שנדרש מאיתנו כבד, ואין מילים קלות לתיאור הכאב הכרוך בשחרור רוצחים. זה צעד קשה מאוד, אך ביחס לגודל היעד מדובר במחיר קטן ממנו. אי אפשר להשאיר אחים ואחיות מאחור. כל עוד החטופים אינם בבית, החברה הישראלית שבורה ומדממת, ואין לנו אפשרות אמיתית לנוע קדימה. מי שדורש אידיאלים מושלמים במקום להציל חיים חייב לשאול את עצמו מי ישלם את המחיר על העקרונות הללו והאם הם מצדיקים דם נוסף.

יש מי שטוענים כי נסיגה מהרצועה היא פרס לחמאס. זו טעות מהותית. השנתיים האחרונות שינו את פני האזור לעד. הארגון נשחק, יכולותיו הצבאיות והמדיניות נפגעו, וישראל יצאה מחוזקת בצבא, במודיעין ובתודעה הלאומית. גם אם נצא מאזורים מסוימים בעזה, אין פירוש הדבר שחמאס יחזור להיות כפי שהיה לפני ספטמבר 2023. המציאות החדשה מקטינה את הסיכון ומאפשרת פיקוח הדוק יותר.

החזרת החטופים יוצרת שילוב בין אינטרס אנושי לבין אינטרס מדיני. הפסקת אש זמנית, גם אם קשה ולא נוחה, עשויה להחזיר לנו קרדיט בזירה הבינלאומית, להפחית את עוצמת הביקורת ולהעניק מרחב נשימה דיפלומטי. זהו כלי חשוב להמשך המאבק ולא ויתור קוסמטי. כל דחייה נוספת רק מחמירה את תדמיתנו ומעמיקה את הפער מול שותפינו.

יש המנסים לחלק את הזירה לשני מחנות: פרגמטיים מול מבקשי ניצחון מוחלט. חשוב לומר בבירור כי תמיכה בהסכם איננה זלזול בערכים אלא אחריות אנושית כלפי אזרחי המדינה. מי שסבור שכל חלופה שאינה חיסול מיידי היא כניעה מתעלם מן העיקרון הבסיסי ביותר. תפקידה העליון של מדינה הוא להגן על חיי אזרחיה. לא כל בחירה מוסרית היא נוחה ולעיתים ההכרעה הנכונה היא זו שנושאת כאב אך מצילה חיים.

ולבסוף אמירה חדה. מי שמתנגד לעסקה בוחר במוות על פני חיים. זו איננה קלישאה אלא אמת מוסרית פשוטה. אם עיקרון אידיאולוגי גובר על הצלת נפשות, זו כבר לא מחלוקת פוליטית אלא שאלה של ערך עליון. אני בוחר בחיים, ואני מצפה שגם אחרים יעשו כך, גם אם המחיר קשה.

ההסכם איננו מושלם, והוא אכן כולל סיכונים. משום כך עליו להישען על מנגנוני פיקוח אמיתיים, על אחריות בינלאומית ועל מחויבות למניעת חידוש האיום. אך ברגע זה זהו הצעד הנכון. הוא יחזיר את הבנים והבנות, יתחיל את תהליך הריפוי הלאומי ויחזק מחדש את האמון של החברה בעצמה. זו איננה כניעה אלא הכרעה מוסרית, אנושית ומדינית בעת ובעונה אחת.

אנחנו יהודים, לנו אכפת מן החיים. אסור לנו להפקיר אפילו יום אחד נוסף את אחינו. שבו בנים לגבולם.