ושבו גיבורים לגבולם: האם התאריך לועזי/עברי רלוונטי? 

את חג הסוכות תשפ"ו פתחנו בצל שנתיים למלחמה - מלחמת השבעה באוקטובר. בחג הראשון של סוכות, לפי התאריך הלועזי - 7.10 - ציינו את היום שבו החלה המתקפה הברברית של ארגון הטרור חמאס על יישובי הדרום. חטפו, אנסו, רצחו - באחינו ובאחיותינו. ובסיומה, ביום חג שמחת תורה זהו היום שבו אנו, כיהודים הנוקטים לפי הלוח העברי, לא נשכח לעולם את אותה שבת השחורה - שמחת תורה תשפ"ד, היום שבו נהפכה השמחה ליגון, ויום טוב לאבל, תוהו ובוהו על פני תהום.

כמו בכל דבר כאן בארץ - גם ציון היום העצוב הזה לווה בסערה גדולה, ולדאבוננו גם בפילוג. לפני שנה החליטה הממשלה כי היום בו יתקיים יום זיכרון לאומי לזכר השבעה באוקטובר יהיה כ"ד בתשרי. יש שיאמרו  משיקולים פוליטיים, כדי לטשטש במעט את הזיכרון של "השבעה באוקטובר"; ואחרים טוענים שמדובר בשיקול טכני, משום שהתאריך הלועזי עלול לחול בשנים מסוימות בחגים או בשבתות, ולכן הועדף תאריך עברי קבוע. אלא שניתן לערער גם על סברה זו, שהרי גם יום העצמאות ויום הזיכרון מוזזים מדי שנה בהתאם ללוח השנתי, ואיש אינו רואה בכך בעיה. אבל לא ניכנס כעת לעומק הוויכוח הזה.

משפחות חטופים, נרצחים יחד עם עוד מנפגעי המלחמה מצדן, ארגנו טקס לאומי משלהם במוצאי החג הראשון של סוכות. בטקס השתתפו גם משפחות חרדיות, אחד מהם הוא הרב אלחנן דנינו ששיכל את בנו אורי הי''ד ששגם הוא היה בין הנחטפים בשבעה באוקטובר ונרצח בשבי בעזה, הרב דנינו סיים את הטקס באמירת קדיש.

הסערה התגברה כאשר, בזמן שכל הערוצים הישראליים - וגם רבים מחו"ל - שידרו את האירוע, בחר ערוץ 14, המזוהה עם הממשלה שלא לומר עם הבייס, להתעלם לחלוטין מהטקס וממשפחות החטופים והנרצחים. איש התקשורת ינון מגל פתח את תוכניתו “הפטריוטים” בציניות מופגנת, בשידור חגיגי של שמחת בית השואבה, בליווי שירים וריקודים “ושמחת בחגך, והיית אך שמח.”

לרבים זו הייתה תחושה של לתקוע אצבע בעין. וזה הביא לסערה ציבורית גדולה: האם עת לשמוח – או עת לבכות? האם אנו הולכים עם התאריך העברי, או דווקא עם הלועזי? האם ראוי להתייחד עם המשפחות השכולות – או דווקא לשמוח בחג, "ושמחת בחגך – והיית אך שמח". ואין נוהגין דיני אבלות במועד.

ומה שמעניין הוא שבזמן שאותם גלויי הראש בערוץ 14 התעלמו מן הזיכרון ומהאבל של המשפחות - דווקא בארגון "שיח סוד", פתחו הרבנים את שמחת בית השואבה באמירת פרקי תהילים, לאות הזדהות עם המשפחות, ולתפילה על שובם של שאר החטופים הביתה. דרץ ארץ קדמה לתורה.

בשבת חול המועד, כשקראתי את דברי קהלת בן דוד, כנהוג, עברה בי מחשבה על השבוע החולף ואולי על השנתיים שעברנו בצל המלחמה. כידוע, בספר קהלת יש לא מעט סתירות וזו גם הסיבה שחז"ל ביקשו להגניזו, כמו שמובא במסכת שבת (ל, ע"ב). אחת הסתירות הידועות היא בין שני הפסוקים:  בפרק ב' פסוק ב' אומר קהלת "ולשמחה, מה זו עושה?" ובפרק ח' פסוק ט"ו נאמר "ושיבחתי אני את השמחה."

כשאנחנו מסתכלים לעצב בעיניים, כשאנחנו חוזרים ומעבדים את מה שקרה לנו בשבעה באוקטובר – חמשת אלפים מחבלים שפלשו ליישובי הדרום, רצחו באותו יום למעלה מאלף ומאה חמישים אנשים, נשים וטף, וחטפו מאתיים וחמישים ואחד אזרחים.

כשאנחנו מביטים בעיניהן של המשפחות השכולות, ושומעים את כאבן ואת דרישתן לקיים את הטקס - לא משנה לי באיזה תאריך. אני רק שואל את השאלה שהחכם באדם המלך שלמה שואל במגילה: "ולשמחה מה זו עושה?"

זו שאלה אמיתית, מובנת. "עמו אנוכי בצרה". יש רגעים שבהם לא שרים, אלא פשוט עומדים יחד – שותקים, מזדהים, מתייחדים. כמו שעשה הרב הראשי בארגון 'שיח סוד', שפתח את שמחת בית השואבה באמירת פרקי תהילים – אירוע פחות תקשורתי, אבל הרבה יותר אנושי. קל וחומר על ערוצים תקשורתיים שעליהם להיות אנושיים וחשובים לאזרחי ישראל.

ומאידך, "ושיבחתי אני את השמחה" יש דברים שאפשר לראות גם בעיניים עצומות, אחד מהם הוא הקירוב ליהדות שמתחוללת כאן בארץ מאז השבעה באוקטובר. אמנם אין כאן תנועת בעלי תשובה המונית כמו פעם, הם אולי לא משנים את לבושם, רובם נשארים בזהותם החיצונית, מדובר באנשים שמחפשים משמעות, חיבור - חיבור לריבונו של עולם  והם מוציאים את כל זה ביהדות.

אצל אחד זה מתבטא בלבישת ציצית. השני מצטרף לשיעור תניא פעם בשבוע. אחרים באמירת תיקון הכללי. יש מהם ששומרים שבת, ונשים שמקפידות על הפרשת חלה. כך או כך, יש כאן תנועה רוחנית אדירה. תנועה של התעוררות, של חיפוש, של נשמה שרוצה להתקרב. "ושיבחתי אני את השמחה" - את השמחה של אותם יהודים תמימים שרוצים כל כך להתקרב ולהתחבר. וכמו שאומרים ביידיש: "אַ געוואאָרענער איז ערגער ווי אַ געבוירענער" - יהודי שנעשה מודע, שהתעורר, חזק יותר מיהודי שנולד כך. והם, אותם מתעוררים עד כדי כך, שהם מקפידים על הלוח העברי, ועל שמחת חג בקלה כבַחמורה.

ב־9/10 - י"ז בתשרי, יום שני של חול המועד סוכות נחתם בשארם א־שייח' שבמצרים הסכם בין מדינת ישראל לארגון הטרור חמאס, בתיווכן של ארצות הברית, מצרים, קטאר וטורקיה. על פי ההסכם, בשלב הראשון ישוחררו כל החטופים – החיים והחללים. זו, כמובן, עסקה קשה ומורכבת - אך בלתי נמנעת. אין דבר חשוב יותר ובעל ערך מהשבת הבנים הביתה.

אך גם כאן נחלקו הדעות: האם עלינו לשלם מחיר כה כבד? האם ראוי לשחרר אלפי מחבלים עם דם על ידיהם? אולי יש להמשיך ולהפעיל לחץ צבאי נוסף עד שנשיב את בנינו הביתה? כל זה בעוד שעינינו רואות כי חמאס לא באמת הוכרע, הניצחון רחוק מלהיות מוחלט, וזה לא נראה שאנחנו מתקרבים לזה בוודאי לא כפסע, המחבלים יוצאים מחוריהם, משתלטים מחדש על עזה, הורגים, רוצחים, ממשיכים בדרכם - לא נראה שבכוונתם להיפרד מן הנשק האהוב עליהם כל־כך, זו עבורם דרך חיים. ושוב, עולה שאלת קהלת: "ולשמחה מה זו עושה?" 

גם כאן מאידך, "ושיבחתי אני את השמחה." איך אפשר שלא לשמוח? איך אפשר בכלל להעלות על הדעת למנוע את השמחה של השבת החטופים הביתה – תהיה הסיבה אשר תהיה, יהיה החשש אשר יהיה" ושבּו בנים לגבולם." כאשר אנו מביטים בעיניהם של עשרים החטופים הגיבורים, שבחסדי ה' שבו הביתה ביום הושענא רבא, אנו רואים בהם אמונה, אומץ, עוצמה וגבורה. שומעים את הסיפורים המחזקים, את ההתרגשות, ובעיקר את היהודי הקטן שלא מאבד את האמונה וזו היא שמחזיקה אותו. וכמו שאומר רבי נחמן מברסלב: "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה – בוודאי גם שם נמצא השם יתברך."

שנתיים ימים - שבע מאות שלושים ושמונה ימים - הם היו שם, בשבי בלב עזה, לעיתים בלי אוכל, תנאים לא תנאים, ללא קשר לעולם החיצון, עברו התעללויות ועינויים, התנהגו אליהם כחיות ממש. ומה הם ביקשו? לא אוכל. לא טלפון. דבר אחד אם היה אפשר גם שנים שלוש סידור. תפילין. יין לקידוש.

ושבו גיבורים לגבולם - אלו גיבורים של ממש.  והם הם מלמדים אותנו:  שגם אחרי השבעה באוקטובר, גם מתוך הכאב - גם בתוך החושך יש מקום לשמחה. "ושיבחתי אני את השמחה". 

לפני שנתיים, בשמחת תורה תשפ"ד, כאשר פרצה המלחמה - מלחמת השבעה באוקטובר השאלה שריחפה באוויר ובזעם רב הייתה: "ולשמחה מה זו עושה?" ובצדק.

השאלה הופנתה בעיקר כלפינו, המגזר החרדי והסיבה היא שבהרבה מקומות בריכוזים החרדיים, מטבע הדברים - המשיכו את חגיגות שמחת התורה כרגיל, מנותקים מן העולם החיצון, מנותקים מן הטבח הנורא שהתרחש באותן שעות בדרום המדינה. מנותקים מאחינו ושכנינו, הלוחמים שעשו את דרכם מהצפון ומהמרכז לדרום - בעיצומו של החג - להציל נפשות במסירות נפש ממש. חלקם אף שילמו על כך בחייהם. לקח זמן עד שגם הציבור החרדי נרתם, כל אחד בדרכו - אם בתפילות, אם בעזרה למשפחות, ואם בהשתתפות בלב עם כאב העם כולו.

אך השנה, שמחת תורה תשפ"ו, זה כבר היה אחרת. כולנו בני איש אחד אנחנו. היינו שם יחד. שמנו את הדעות, את המחלוקות, את הזעם - בצד. לא עוד שאלות, לא עוד ויכוחים. כולנו עם אחד היינו שותפים לשמחה. השמחה הגדולה של חזרתם של כל החטופים החיים הביתה. השמחה הייתה שלמה. "ושיבחתי אני את השמחה."

בבית הכנסת שבו ערכתי את ההקפות ביום שמחת תורה, ראיתי זאת במו עיניי. אחד הנוכחים החל לשיר:  "ושבו בנים, ושבו בנים, ושבו בנים לגבולם!" הציבור כולו הצטרף באקסטזה של הודיה לקב"ה, כאילו אומרים: עשינו את זה - החטופים בבית. הילדים הורמו על הכתפיים, היושבים נעו בתנועות ריקוד במקומם והצטרפו גם הם, העומדים בצד הצטרפו למעגלים, והגבאי הישיש שרק חיכה להכריז "עד כאן הקפה…." לא הצליח להשתלט על פרץ השמחה. הוא דפק על הבימה שוב ושוב, אבל הקהל רק הגביה את קולו ושר בעוז: "ושבו בנים לגבולם! ושבו בנים לגבולם!" ובאין ברירה הצטרף גם הוא. דמעות זלגו מעיניו מהתרגשות. שמחה עצומה מילאה את ההיכל. - ושיבחתי אני את השמחה. 

"עת לבכות ועת לשחוק, עת ספוד ועת רקוד" אמר קהלת. ולנו נשאר רק להתפלל, שלא נצטרך עוד לדון ולשאול האם מותר לנו לשמוח, ואיך, וכמה. אחרי שנתיים ימי מלחמה, מגיע לנו שיהיו לנו רק דמעות של שמחה. שלא נצטרך עוד לתרץ את עצמנו על כך שהעלינו חיוך, שפשוט תהיה שמחה אמיתית ונצחית.