תופעה שהפכה לבעיה ציבורית, רוחנית וחינוכית
נציגי הציבור החרדיים אינם ברשות עצמם, הם לא "נבחרים" במתכונת הרגילה, וגם אינם פורשים כך. אך ורק גדולי ישראל שליט"א מורים ומחליטים על כך, ומכח זה הינם "שלוחא דרבנן" ידא אריכתא לכל דבר וענין
- אהרן (רוני) פאלוך, עו"ד
- ב' חשון התשפ"ו
- 1 תגובות
לאחרונה פורסם בבמה תקשורתית שאיני יודע- או כן יודע- איזו בקרה או סינון חינוכי ורוחני יש כלפיה ועליה. מאמר של עורך מוכשר, מותיקי הכותבים באותה במה אודות “השגרירים החדשים”, במאמרו מציין הכותב המנוסה ומתפייט אודות מהפכה שהיקום הולך לעבור כעת לאחר שמשתלבים עורכי דין חרדיים ובן משפחתו בכללם. וואו.
נתייחס לגופם של דברים ולא חלילה לגופו של אדם, חשוב ומוכשר ככל שיהיה. ואתעלם מענין ההאדרה העצמית, הדרך הנכונה לפנות ולהתבטא בפני בן משפחה יכולה להתבצע בדרכים מקוריות ביותר, אפילו במטבח, בסלון ואולי בשולחן שבת.
זהו חלק מתהליך שפשה בכלי תקשורת חרדיים, "כותב השורות עם..", הסופר, הכתב, הלבלר או "העיתונאי" מצולמים עם נשוא הכתבה, כשל"כותב השורות" אין כל רלוונטיות לנושא, ראוי הוא כי ידע את מקומו ומיקומו, הוא מלצר, בהחלט בעל כישרון ביטוי בכתיבה.
לא יעלה על הדעת כי חנווני המוכר גבינה צהובה ימקם את עצמו בחלון הראווה של בית מרכולתו, או מלצר יתיישב עם הסועדים, או ר"מ יבקש לנכס לעצמו את הציון בבחינה של התלמיד. על כל אחד לזכור את מקומו- תרתי משמע.
אתייחס לתופעה שהינה חלק מפסיפס מתוך בבואה של מה שהפך לבעיה ציבורית, רוחנית וחינוכית.
אינני "איש השקפה", אולם כ"כותב השורות" אתייחס לטשטוש הגבול, בין הצלחה מקצועית ראויה וברוכה שהינה אמצעי חולין ובנסיבות רבות אף מקור לגאווה פנימית, לבין מטרה שהיא לא ממש קודש.
לתאר את מי שצלח את בחינות לשכת עורכי הדין או כל הסמכה מקצועית אחרת כמי שקיבל סמיכה לרבנות, או כמי שנבחן על כל הש”ס או חלקו בעיון או בבקיאות, או לפחות כאישיות דוגמת ר' חנניה צ'ולק או ר' מיילך בידרמן. הינה עיוות טוטאלי.
אגב, עורך דין זה לא תואר, אלא רישיון, ברמת IQ סבירה. חשמלאי או שמאי מקרקעין באדרת שונה - כאילו לא ראינו אלפי פרקליטים חרדיים בעשורים האחרונים, לא "חד בדרא", אכן, מתקיימות שבתות השתלמות למשפחות עורכי דין מטעם "הלשכה" אשר מוכרים לצרכי מס, ואפילו יש בתכניה דרשת פרשת השבוע, אולם המטרה ורישיון לעסוק בתחום הינם נטולי כל קדושה כשלעצמה בכל אספקט שהוא.
כמובן אין "פרנסה בזויה" ואין "פרנסה מכובדת", איני מכיר בכך, אבי שיחי' היה נגר במקצועו. כל פרנסה מכבדת את בעליה. ואילו אני, בנו אני מחזיק ברישיון מלשכת עורכי הדין, בעל תואר במשפטים מהמחזור הראשון של פס היצור המבורך בקריה האקדמית קרית אונו. איני כמובן רואה את עצמי נעלה ממנו במאומה, אדרבה, אני סבור שמקצוע הנגרות "מכובד", מאתגר ואומנותי פי כמה ממקצועי, אולי פחות נחשף בכלי התקשורת.
ברי הוא כי על כל יהודי מוטל העול והאחריות לפרנס את משפחתו, ובודאי אף לקדש שם שמים בעבודתו.
אבל, וכאן אבל ענק! כאשר הופכים קריירת חולין מקצועית, לגיטימית בהחלט- לשליחות דתית, ומציגים אותה כהישג רוחני במדרגה של “גדולי תורה” או ענקי רוח המהווים מודל לחיקוי, זו כבר בלבול וסטייה ערכית וחינוכית. יש הבדל תהומי בין הזכות והחובה לקדש שם שמים בכל עיסוק שהוא, לבין להפוך את העבודה עצמה למעין “עבודת ה’ חדשה” או תחליף ללימוד תורה.
נציגי הציבור החרדיים אינם ברשות עצמם, הם לא "נבחרים" במתכונת הרגילה, וגם אינם פורשים כך. אך ורק גדולי ישראל שליט"א מורים ומחליטים על כך, ומכח זה הינם "שלוחא דרבנן" ידא אריכתא לכל דבר וענין. עשרות פעמים התבטא באוזני ידידי הרב משה גפני יו"ר דגל התורה, "אני חייל ולא גנרל". אין טעם להכביר במילים אודות משמעותו של משפט עוצמתי זה.
לא יעלה על הדעת - לחנך את ילדינו שחלילה זאת המטרה, המטרה, ה"DNA" הוא והגית בם יומם ולילה, אחת שאלתי מאת ה'. להיות ראש ישיבה, רב, ר"מ, אדם תורני השקוע בעולמה של תורה, בן תורה בכל הרמ"ח ושס"ה, ולא לשאוף להיות "פרקליט צמרת" או "טייקון בינלאומי" וכיוצ"ב.
יחד עם זאת, בהחלט ללא כל מצמוץ אנו גאים בכל אחד מילדינו, ש"כאמצעי" בחר או נקלע לידו בשל אילוצי ונסיבות החיים לעסוק למעשה בכל עיסוק שלא יהיה, אין בכך כל התנצלות, זה לא סוג ב' ולא בדיעבד, השמים שמים לה' והארץ נתן לבני אדם - להפוך אותם לשמים. השאלה היא מה מציבים כיעוד, האם "איש עסקים או פרקליט מוצלח" הוא בראש מהווייו ויעדיו של הנוער.
במקרה זה לא סתם דווח על עובדות, ראויות, אלא הוצג סיפור של שליחות, משימה, ממש מהפכה. כדאי שנזכור את מה שהרבי מחב"ד זיע"א ראה כשליחות וכיעוד לחיים.
זהו נרטיב שמערבב שפה, מטרה ויעד רוחני עם הצלחה אזרחית. במקום להציג בגאווה מאופקת את ההישג וכמקצועי בלבד, ובד בבד לציין כי ראוי שהאדם יקדש שם שמים בעבודתו. המאמר מנכס והופך פיסת ניר זו, "רישיון" לקודש, מסירות, יעוד, מטרה ושליחות, כאילו מדובר בהאפלה לפסגת הקלמנג'רו.
זאת מציאות מסוכנת ומעוותת שבה במסגרת הבלבול הקיים היום בעולם המדיה והמתלווה לכך ואליו. דור ההמשך עלול לחשוב שהדרך להיות “עובד ה’” היא החתירה להצליח בקריירה, להיות ידוען או איש תקשורת ולשידרוג אף בשילוב רישיון כפרקליט. וזאת עם או בלי כל קשר ליעד האמיתי ולשאיפה של כל יהודי בחיים, חסיד- מכל סוג, ליטאי, עדות מזרח וכל עמך ישראל. לימוד תורה, למצוות, להתעלות רוחנית, חסידית ודרך ארץ שקדמה להם, נחת רוח לאבינו בוראנו.
קדושה אינה מוצר צריכה, חשוב לומר בקול ברור לא כל הצלחה גשמית היא קדושה, ולא כל קידום מקצועי הוא שליחות. יהדות היא סט של קדושה, מצוות, תורה, ערכים, עבודת הלב ותיקון המידות. לא של תארים, תעודות, פרסום, הכרה כזאת או אחרת או צילומי טקסים.
התורה ולומדיה הם היחידים במרכז, הפוקוס הוא רק עליהם! כלי תקשורת בעלי אג'נדות, ה"מבינים יותר מגדולי הדור", ומעונינים "להוביל סדר יום ולהציף נושאים" מנסים "לתקן" ללא כל בקרה ועל דעתם. אין להם כל אחריות על הדור ועל עולם התורה האדיר שצמח כאן. הם מעתיקים את הדפוסים של החברה הכללית, תוך שילוב חכם של כותרות נוצצות ואטרקטיביות וכן גיבורים חדשים ובכך מדללים את הערכים עליהם חונכנו עוד טרם מעמד הר סיני.
נשוב לפרופורציות הנכונות, נבין ונשכיל לדעת מה עיקר ומה טפל, הטפל במקומו מונח, אולם כטפל, גם ביחס ל"חובת האדם בעולמו", וגם ביחס מי הם הגורמים האנושיים שיעמדו ויכוונו את המגדלור.


הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 1 תגובות