הפעם ניצלנו בנס, בפעם הבאה הדם יהיה על ידינו

התמונות שצולמו בעצרת הענק שהתקיימה בשבוע שעבר בירושלים עדיין מטלטלות אותי. ולא, אני לא מדבר על מאות האלפים שהגיעו לתת כבוד ללומדי התורה. התצלומים של הרבבות שנשמעו לגדולי ישראל דווקא ריגשו אותי מאוד, וגרמו לי תחושת גאווה: כן, אני חלק מציבור ענק שיודע להילחם על העקרונות החשובים לו.

אבל התמונות של עשרות, אולי מאות צעירים ומבוגרים, מטפסים על גגות רעועים, על תחנות דלק, על מנופים ואתרי בנייה, הוציאו אותי מדעתי. לא מעט מהם עמדו על סף תהום של ממש, כשהם מסכנים את חייהם מבלי להבין עד כמה קרוב היה הדבר להסתיים באסון כבד.

עברו רק 4 שנים מאז האסון הנורא במירון, אותו אסון שצרב בתודעה הציבורית שלנו את המשמעות של של חוסר אחריות. כמה בכינו, כמה דיברנו אז על הצורך לשנות, על החובה ללמוד לקח. אבל נדמה ששוב אנחנו שוכחים. שוב חוזרים אל אותה קלות ראש.

סוגיית הגיוס היא סוגייה חשובה מאין כמותה, אולי החשובה ביותר בתקופה זו עבור הציבור החרדי. כולנו מבינים את הצורך לעמוד כחומה בצורה על עולם התורה. אבל כפי שהתורה מצווה אותנו להגן על לומדיה, כך היא מצווה אותנו על “ונשמרתם מאוד לנפשותיכם”. זו לא סיסמה יפה. זו חובה הלכתית ברורה.

איך קורה שאנחנו, ציבור שהורגל לדקדק בכל פרט של הלכה, מתרגלים לראות נער עומד על מנוף, אדם מטפס על גג, ואף אחד לא צועק לו לרדת? איך ייתכן שאלפה אנשים עומדים שם, ואף אחד לא חושב שצריך להזהיר, לעצור, להרחיק?

אי אפשר להטיל את כל האחריות על אותם צעירים. האחריות מוטלת בראש ובראשונה על המארגנים. כשמארגנים עצרת של מאות אלפים, האחריות אינה מסתיימת בבמה ובמערכת ההגברה. האחריות כוללת גם שמירה על נפשות המשתתפים. אסור לנו לשכוח את זה. אם חלילה היה קורה שם אסון, היינו שוב יוצאים בזעקות כאב, ושוב היינו שואלים “איך זה קרה”.

יש גם את הצד הציבורי, שאי אפשר להתעלם ממנו. התמונות הללו - נערים חרדים עומדים על גגות, מטפסים על מנופים, מתעלמים מהסכנה הברורה - עושות נזק תדמיתי אדיר. הן יוצרות רושם של ציבור שמזלזל בחיים, שאינו מקפיד על כללי זהירות בסיסיים. וזה חילול השם שאין לו שיעור.

אנחנו צריכים להיות הראשונים לשמור על כללים, הראשונים להקפיד על ביטחון, הראשונים להראות שההלכה שלנו היא גם דרך חיים ששמה את ערך החיים במרכז.

הגיע הזמן לומר את זה בקול: אין שום אידיאל בעולם שלטובתו צריך לסכן חיים. התורה שלנו קדושה, ודווקא משום כך היא דורשת מאיתנו אחריות.