הישיבה שבנתה אדם: מבט מבפנים על דרכו של הרב ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל

השבוע צוין יום השנה לפטירתו של מרן הגאון רבי ברוך מרדכי אזרחי זצ"ל. הוא היה מגדולי המשפיעים בדור האחרון, אך בעבור תלמידיו היה הרבה יותר ממורה.

זכיתי ללמוד אצלו, ולחוש מקרוב כיצד הוא נושם את המושג "ישיבה" לא ככתובת או מוסד, אלא כמהות חיים.

בישיבתו של הרב אזרחי לא היה דבר כזה שבת חופשית. לא משום שנאסר לצאת, אלא מפני שלא היה צורך.
הישיבה הייתה הבית. אם בחור רצה לצאת, הוא היה יוצא, אך מעולם לא נקבע זמן שבו אינך שם. הרב רצה שנבין שהישיבה איננה מקום שאליו מגיעים ללמוד, אלא מקום שבו חיים.

שבתות הישיבה היו מלאות חום וקרבה. היו בהן חבורות, קידושים, שיחות וניגונים.
לא הייתה תחושת חובה אלא שייכות. לא היינו אורחים אלא בני בית.
מתוך אותה אווירה צמחה ההבנה שהישיבה איננה רק מקום של לימוד אלא בית יוצר של אדם.

הרב היה מסביר שהמושג "ישיבה" איננו מתאר מקום פיזי אלא תהליך של גדילה.
הוא היה מדבר על "שטייגן", מילה שמשמעותה בעיניו לא הייתה רק התקדמות בלימוד אלא שינוי פנימי באדם עצמו.
הישיבה נועדה לבנות את האדם, לא לאלף אותו.

בכך שילב הרב בין גדלות התורה לגדלות האדם.
תפיסתו הסלבודקאית הדגישה את הצלם האלוקי שבכל אדם ואת האחריות לצמוח ולגדול.
אחד ממשפטיו שנחרתו בי היה:
"המינימום הנדרש הוא המקסימום האפשרי".
הוא החדיר בנו אמונה בכך שכל אחד יכול להיות אדם גדול אם רק ידרוש מעצמו באמת.

כך הפך המושג ישיבה לדבר חי.
לא למוסד חברתי או מסגרת שימור, אלא למרחב שבו האדם נהיה אחר.
הרב נהג לומר:
"לעתיד לבוא לא ישאלו אותנו מה עשינו עם התורה אלא מה התורה עשתה איתנו".

בעולמו, הלמדנות והמוסר לא היו תחומים נפרדים.
הוא היה חוזר ואומר שאין אפשרות ללמוד מוסר בלי להיות למדן, ואין אפשרות להיות למדן בלי ללמוד מוסר.
שני התחומים מזינים זה את זה ויוצרים את שלמות האדם.

גם בניהול הישיבה הדבר בא לידי ביטוי.
הוא האמין באחריות אישית ולא בחוקים.
אם בחור יצא מהישיבה, זו הייתה החלטה שלו, לא עבירה.
לא מפני שאין סמכות אלא מפני שיש אמון.

וגם אחרי שנים, הבוגרים שיצאו לדרכם הרגישו שהישיבה ממשיכה לחיות בתוכם.
היא לא נשארה מאחור אלא המשיכה ללוות אותם בכל בחירה.

אך כיום, נדמה שמשהו מהמהות הזו נשחק.
עולם הישיבות שומר על מסגרות ועל קצב, אך לא תמיד מצליח להצמיח את אותו "ישיבוחר שלם".
התחרות בין הישיבות, גודל השיעורים וההתמקדות הבלעדית בלימוד גמרא יוצרים לעיתים מציאות שבה הישיבה מתפקדת יותר כמסגרת חברתית ופחות כמקום של צמיחה אישית.

אין זו קריאה להרוס את הקיים, אלא הזמנה להתבונן פנימה.
הישיבה צריכה לשוב להיות מה שתמיד נועדה להיות – בית יוצר שבו האדם צומח, מתעצב ונעשה שלם.
לא רק מקום שבו האדם יושב, אלא מקום שבו הוא קם.