בין אולפן הטלוויזיה לארון הקודש: כשמערכת החוק בוחרת איפה להשקיע | דעה

שני סיפורים התפרסמו היום (שני). לכאורה, אין ביניהם קשר, אך כשמניחים אותם זה לצד זה, מתקבלת תמונה עגומה ומטרידה על מצב אכיפת החוק בישראל ועל סולם הערכים המעוות של רשויות האכיפה.

בצד אחד של המתרס: בניין ערוץ 13 ברמת החיל, שביום רביעי האחרון רוססה עליו כתובת הנאצה "דם הבוגדים עוד יותר לפרסום". כולם, כצפוי, הזדעזעו, ומשטרת ישראל נכנסה לפעולה כמו במבצע צבאי.

ההודעה המשטרתית שיצאה היום מספרת בגאווה על "שורה של פעולות חקירה" ועל שימוש ב"אמצעים טכנולוגיים מתקדמים". התוצאה: תוך ימים ספורים בלשי תחנת תל אביב צפון דפקו על דלתו של החשוד ברמת גן, ביצעו חיפוש, אזקו אותו והובילו אותו אחר כבוד לחדר החקירות. מהירות, יעילות, נחישות. מסר חד וברור: על אולפני תקשורת לא מאיימים.

בצד השני של המתרס: בית הכנסת "שערי ציון" בבת ים. מקדש מעט. המקום שבו יהודים שופכים שיח לפני בורא עולם. המקום הזה לא רק רוסס בכתובת נאצה, הוא חולל בצלבי קרס ובציורי תועבה. לא פעם אחת, אלא מספר פעמים. והיכן המשטרה? כאן הסיפור אחרת לגמרי. הגבאים טוענים כי למרות שבידיהם תיעוד ממצלמות אבטחה, שמות החשודים ואפילו מספרי הטלפון שלהם, המשטרה סגרה את התיק.

המשטרה אומנם טוענת כי התיק המרכזי עדיין פתוח ורק תלונה כפולה נסגרה, אך זעקת המתפללים מהדהדת: מדוע הנערים הללו עדיין מסתובבים חופשי במשך מספר חודשים? מדוע המקרה סווג כ"השחתת מקרקעין", כאילו מדובר בגדר של אתר בנייה ולא בבית מקדש מעט?

כאשר כתובת גרפיטי מרוססת על בניין של כלי תקשורת, המערכת מתייחסת לכך כאל פיגוע בדמוקרטיה. המשאבים מוקצים מיד, הטכנולוגיה מופעלת, והחשוד נעצר בתוך ימים ספורים. אך כאשר בית כנסת מחולל בצלבי קרס, זה הופך לעוד "תיק" בירוקרטי הממתין לגניזה.

הגבאים, שליבם נקרע למראה החילול, נאלצים להפוך לחוקרים פרטיים בעל כורחם. הם מגישים למשטרה את העבודה מוכנה "על מגש של כסף" - כולל תיעוד מהמצלמות, שמות ואפילו מספרי הטלפון של החשודים. ובמקום לקבל חיבוק והגנה, הם מוצאים את עצמם עומדים כעניים בפתח, נאלצים להתחנן בפני יומנאים שיואילו בטובם להציץ בראיות, ומקבלים בתמורה יחס אטום כאילו מדובר בסכסוך שכנים פעוט ולא בפגיעה בציפור הנפש היהודית.

המשטרה יכולה להסתתר מאחורי ניסוחים משפטיים על "תיקים כפולים" ו"חקירה שמתנהלת", אך מבחן התוצאה הוא הקובע. והתוצאה משדרת מסר בעייתי ומסוכן: הביטחון של עיתונאים ושל בנייני משרדים בתל אביב שווה יותר מהקדושה של בתי הכנסת שלנו.