רציתי לראות את הנוף: מה מחפש צעיר חרדי על העגורן? | טור מיוחד

"גם שעון מקולקל מראה את השעה הנכונה פעמיים ביום". אז לא, לא צריך ללמוד מהמעשה המטורף והמסוכן של הנער שטיפס על העגורן, ממש לא. אבל אולי… אולי בכל זאת יש שם משהו לקחת. נקודה קטנה למחשבה. איזה מוסר השכל לחיים. הסתכלתי עליו, יושב שם למעלה, רגוע, מחויך, משועשע כולו. ואז, אחרי החילוץ, כששאלו אותו למה טיפס, הוא פשוט ענה: "רציתי לראות את הנוף."

כמה פעמים אנחנו רוצים לטפס למעלה, לגעת בהצלחה, להגיע לפסגה. רוצים לראות את הנוף. אבל הרבה פעמים זה נשאר בגדר רצון. חלום. יש שלא מעיזים בכלל להתחיל, ויש שמתחילים - אבל נופלים באמצע ומתייאשים.

אז נכון, ההחלטה שלו לא הייתה חכמה בלשון המעטה. אבל דבר אחד אי־אפשר לקחת ממנו: הוא הנער הזה, הוא העז. הוא קם ועשה מעשה. הוא הלך אחרי החלום שלו, לראות את הנוף. ויש בזה משהו. כי לפעמים הדרך מסוכנת, לפעמים נופלים, אבל אם יש לך מטרה, ואתה מוכן ליפול ולקום, להיאחז בכבלים, להאמין שבסוף השחר יאיר, זה יקרה. אתה תראה את הנוף. וההצלחה? היא תגיע.

והכי חשוב? רוגע. סבלנות. תיהנה מהדרך - גם אם היא ארוכה, חשוכה ומעט מפחידה.

ועכשיו, אחרי שאמרתי את כל זה, צריך גם לשים את הדברים על השולחן. התמונות האלו, בחור חרדי מטפס על עגורן נדיר במחוזותינו. ספק אם בכלל.

ניסיתי לבדוק מתי בפעם האחרונה דווח בתקשורת על נער שסתם כך החליט על דעת עצמו, לא מכורח תפקידו לטפס על עגורן. לא מצאתי. אם לא היו מספרים לי מראש, והייתי פותח את החדשות בבוקר ורואה כותרת ותמונה של נער שנתקע על משקולות העגורן, הייתי בטוח שמדובר באיזה מקרה אי שם במרחקים בהונולולו, או בהודו, במקומות שבהם סיכון וגבולות הם בגדר המלצה בלבד, לא חלק מהחיים.

אבל כאן? בארצנו הקטנה? בירושלים עיר הקודש? נער חרדי, מיישוב חרדי? "ישיבע בוחער"? זה כבר בלתי־נתפס. בפחות מחודש ימים שני דיווחים דומים על טיפוס על עגורן. שניהם בירושלים. ושניהם, למרבה התדהמה, בהקשר של נערים חרדים. האחד, בעצרת הגדולה נגד גיוס בני הישיבות ההמון שבחרו משום מה לצפות בעצרת בישיבה או בעמידה על העגורן. השני, השבוע, הבחור שבא לראות את הנוף.

האם יש כאן קשר? דפוס פעולה מסויים? חוסר בריגושים? אני מנסה להבין. באמת מנסה להבין מה עובר בראש המטפס ששם בצד את כל הסיכונים, פורץ את גדר 'סכנה כאן בונים' ולא, אני לא קונה את התירוץ השחוק "שכבר היה לעולמים - עולם כמנהגו נוהג, והמצלמות הן שהתרבו, ולכן זה מדווח יותר". לא, א שוואכע תירוץ, כמו שאומרים באידיש. במקרה דנן לא צריך להוציא את ספר הוויקיפדיה כדי להבין שכמעט שלא היו מקרים בעולם אם בכלל, בוודאי לא במגזר החרדי.

אנסה להבין את זה דרך סיפורו של מוטי - מוטי, אברך צעיר לימים, שפר עליו גורלו וזכה בדירה ב"מחיר למשתכן". אמנם הוא משלם בכל חודש משכנתא גבוהה, אבל ברוך ה', הוא עומד בזה. הוא עובד, אשתו עובדת, הם מצליחים לשרוד את החודש, קשוח, אבל יש דירה גדולה, מרווחת. “דירה נאה מרחיבה דעתו של אדם” ורואים זאת על מוטי.

יוסי, שכנו של מוטי, גם הוא זכה בדירה. אבל אצלו הסיפור אחר לגמרי. אין לו את הכסף, והוא לא מצליח לעמוד בתשלומי המשכנתא. הוא כבר מבין שאין לו ברירה ובצער לו הוא מוכרח למכור את הדירה, גם אם זה יהיה במחיר הפסד.

מוטי שומע על המתרחש. הוא אומר לאשתו: "יש לנו כאן הזדמנות פז. אפשר להתעשר. נקנה את הדירה של יוסי!" אשתו שואלת: "מאיפה הכסף? אנחנו בקושי שורדים את החודש. שנינו עובדים, קורעים את הנשמה, כמעט שלא רואים את קירות ביתנו. מה גם הבנק לא יאשר לך עוד הלוואה. שכחת כמה קשה היה, וכמה מאכערים היו צריכים לעזור עד שהוצאנו את המשכנתא הקודמת?"

מוטי מנופף ביד ואומר בביטחון: "אל דאגה, יהיה בסדר. יש גמ"חים, יש הלוואות חוץ־בנקאיות… בעזרת השם נסתדר. "אשתו, ברוב חכמתה, עונה: "תקשיב, בשבת אנחנו אצל ההורים שלך. אני מציעה שתתייעץ עם אבא שלך לפני שאתה עושה צעד שכזה." בשבת, כמצוות אשתו, מוטי פונה לאבא שלו ומספר: ''זוכר שסיפרתי לך על יוסי השכן שלי, …מסכן, נעבעך, לא עומד בתשלומים. נראה שייאלץ למכור את הדירה שלו בהפסד. אבל, חשבתי על זה - זו הזדמנות עבורי. אולי ניקח כמה גמ"חים כאן ושם אקפוץ לעסקה?"

האבא, שעשה כמה עסקאות בחייו יודע להבדיל היטב בין סיכון… לסיכון. הוא אומר למוטי מתוך ניסיונו: "מוטי, אתה לא קופץ לשום עסקה, תן לי לבדוק במה מדובר. קח בחשבון שזו דירה במחיר למשתכן, הוא לא יכול להעביר רישום על שמך לפני שיעברו כך וכך שנים, צריך זהירות יתרה זה לא כל כך פשוט, אתה לא רוצה להישאר עם המכנסיים למטה, בלי דירה, קירח מכאן ומכאן"

מוטי, מצדו, כבר היה להוט. אם לא אשתו ששלחה אותו להתייעץ עם אביו  הוא כמעט חתם. וברגע האחרון, הוא ברח משם, לאחר שאביו בישר לו שיש עוד אדם שכבר חתם עם אותו מוכר, ושהוא בדרך ליפול למעשה נוכלות. עוקץ של ממש. והשכן? צדיק שכל כולו תכלת - הוא, מצדו, באמת התכוון להודיע לו על כך. וזה בכלל לא אני - זה המתווך.

אלו מעשים שבכל יום. אברך צעיר בדרכו לכולל מאזין בטלפון לפודקאסט על נדל"ן, וכבר רואה מול העיניים את האקזיט הבא. באוזנייה מחוברת הוא שומע שני אנשים (או נשים) מדברים גבוה־גבוה: איך כבר בגיל עשרים, הפכו למיליונרים בלי הון עצמי בכלל, איך “מינפו את הנכס של ההורים והפכו אותו לחלום חייהם”. בטרם מסיים להאזין, הוא אומר לעצמו:  “אני לא אהיה כמו אבא שלי. אני אהיה עשיר. בא לי גם”. 

ניצוץ הנדל''ן נדלק בתוכו. הוא מסתובב, עושה אחורה פנה, וצועד לכולל שם אביו יושב מזה כארבעים שנה מאז החתונה. הוא ניגש לאבא ואומר: “אבא, יש לך יכולת. קח משכנתא, תקנה עוד דירה, יהיה לך נכס חבל לפספס.” האבא, מסתכל על הילד מאיפה זה נפל עליו על הבוקר, ועונה: “אני, את המשכנתא שלי ברוך השם סיימתי לשלם, יש לי עוד כמה תשלומים קטנים לגמ''ח 'חסדי ירוחם' וזהו אני יוצא לחופשי - לא מחפש הרפתקאות בגיל שלי.”

ביקש האב לישב בשלוה אבל הילד? עוד לפני שהאבא מסיים את המשפט, הוא כבר מוציא את הטפסים: “אבא, תחתום לי פה וםה, אל דאגה, אני מוציא על שמך. אתה לא תרגיש את זה, אני אשלם. אני רק צריך אותך בשביל האישור, חותמת גומי, זו דירה להשקעה בשבילי.”

קשה באמת לשים את האצבע ולהחליט מה טוב ומה לא, מה נכון ומה לא נכון. ברור שמותר ואולי אף צריך לקחת סיכונים, כל אחד לפי הרמה שלו, לפי האופי שלו ולפי היכולת שלו. אבל יש הבדל גדול בין סיכון מחושב לבין מעשה כמעט התאבדות. כמו אותו נער שטיפס על עגורן “כדי לראות את הנוף”. זה לא סיכון. זו פזיזות מסוכנת.

וכך גם בהשקעות למינהם מספרים לך סיפורים פנטסטיים, חלומות נוצצים על "שבע השנים הטובות". קחו בחשבון שבכל חלום טוב יש גם שבע שנים פחות טובות, ולפעמים, כן, גם שבע שנות רעב.  ואת זה אף "מאכער" לא יספר לך. השקעות כאלה אם לא בדקת טוב לפני זה, הן בבחינת שם כספו על קרן הצבי, ואז לשבת בין שמים וארץ ולקוות שמישהו יבוא ויציל אותך שמא תיפול, פחות נעים. 

אל הנער הזה התפללתי. כולנו מתפללים אל הנער הזה: זה שיודע לחלום, לטפס, להגיע לפסגה, זה שבא "לראות את הנוף". קצת מהאומץ שלו, מהתשוקה שלו, מהרוגע ומהסבלנות שלו כולנו היינו רוצים. אבל צריך לזכור דבר אחד בחיים: איזון. שילוב בין התעוזה והתשוקה של הצעירים לבין הבירורים, הבדיקות, השאלות ושיקול הדעת של הגדולים והיועצים המקצועיים. כי רק כשמשלבים אש של צעירים עם תבונה של מומחים זוכים לראות את הנוף מבלי להסתכן. ויתן ה' לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו - שיאיר לנו את הדרך הנכונה להצלחה, ואת השאלות הנכונות.