הגעתי לבקר את בחור הישיבה, המראה היה מטלטל ומדאיג במיוחד

הפגישה הראשונה שלנו עם יצחק רביבו לא הייתה עוד פגישה שגרתית עם עצור. כעורכי דין המייצגים לאורך השנים מאות עצורים, חרדים ושאינם חרדים, אזרחים וחיילים - אנחנו רגילים למראות קשים. אבל המראה שנגלה לעינינו, אנוכי ושותפי עו"ד איתי כהן, הפעם היה חריג, מטלטל ומדאיג במיוחד.

רביבו, תלמיד ישיבת רבינו חיים עוזר בב"ב, נעצר שלושה שבועות לאחר שמעצרו נמנע ע"י המונים שהגיעו למחות בביתו ברמת גן.

גבו ואזור האגן של מרשנו היו שרוטים וחבולים באופן חמור, עד כדי זוב דם. לא מדובר בפציעות קלות, לא ב”נפילה” ולא ב”התנגדות למעצר”. מדובר בסימנים ברורים של אלימות קשה, שנגרמה במהלך המעצר.

וכאן חשוב להדגיש עובדה שאינה שנויה במחלוקת: יצחק לא התנגד למעצר מרגע שהשוטרים הזדהו כשוטרי המשטרה הצבאית - הוא שיתף פעולה. הוא לא ברח, לא נאבק, לא איים. ובכל זאת, הוא נגרר על הכביש למרחק של כ־100 מטרים. גרירה של אדם על אספלט איננה אמצעי מעצר - היא השפלה, היא אלימות, והיא חציית קו אדום ברור.

האבסורד רק מתעצם כשבוחנים את ההליך עצמו. במהלך הדיון בעניינו נשאל יצחק על הפגנה שהתקיימה מתחת לביתו. אלא שבאותו מועד הוא כלל לא נכח במקום, אלא בישיבה. לא השתתף, לא היה מעורב, לא ידע. ואף על פי כן, הוטלו עליו מלוא ימי המעצר.

התמונה המצטיירת קשה מאוד: מעצר אלים, פגיעה פיזית חמורה, ולאחר מכן הליך משפטי שמתנהל כאילו העובדות אינן באמת חשובות. 

נאמר זאת באופן הברור ביותר: אין לנו כל טענה כלפי הכלא הצבאי. להיפך. הגורמים במקום פועלים כעת במקצועיות ובאחריות לטיפול במרשנו. הטענה שלנו מופנית אך ורק כלפי המשטרה הצבאית, וכלפי אופן המעצר ותרבות הפעלת הכוח שהתגלתה כאן.

מעצר איננו עונש. ובוודאי שמעצר אינו היתר להפעיל אלימות קשה כלפי בחור ישיבה ששיתף פעולה. העובדה שמדובר בבחור חרדי אינה רלוונטית לחומרת המעשה, אך היא בהחלט רלוונטית לשאלה: האם יש מי שמרגיש שקל יותר להפעיל כוח כלפי אוכלוסיות מסוימות?

בשל חומרת הדברים הוגשה קבילה הן על עצם המעצר והן על אופן ביצועו, ודרשנו חקירה מלאה, יסודית ובלתי מתפשרת. לא “בדיקה פנימית” ולא סגירת שורות, אלא חקירה אמיתית שתבחן מי נתן את ההוראות, מי הפעיל את הכוח, ומדוע איש לא עצר את זה בזמן.

המאבק כאן איננו רק על יצחק רביבו. הוא על כל בחור ישיבה, על כל אזרח, ועל עצם הזכות להיעצר – אם כבר – בכבוד, בגבולות החוק, ובצלם אנוש.

כי היום זה הוא. מחר זה עלול להיות כל אחד אחר.