אַיי דּוֹנְט נִיד יוּר בֶּעקִיטְשֶׁע: האם אנחנו באמת מוכנים להכיל?

כבכל שכונה חרדית ותיקה, כך גם בשיכון חזון איש בעיר בני ברק ניתן היה לראות מדי יום את נשות השכונה עומדות במרפסות ותולות כביסה לאור השמש. חליפות קצרות וארוכות, חולצות לבנות, עניבות, ציציות, יארמולקעס, גרביים ושאר בגדים. זה טקס קבוע. בין אטב לאטב, בין ערימה לערימה, השכנות מפטפטות ביניהן, מדברות על הא ועל דא, מחליפים חדשות עם השכנה מהמרפסת הסמוכה, מרשמים, עצות ותובנות. אם אצל הגברים הכול קורה בבית הכנסת, בשטיבל, אצלן הכול מתרחש במרפסות ובגינות השכונה.

רק שכנה אחת בולטת בהיעדרה, השכנה לבית לברבוים איננה שם איתן. היא לא חלק מהחבורה שם בטקס, לא שאין לה כביסה לתלות, היא פשוט יוצאת למרפסת כשכולן מסיימות. תולה את הבגדים בשקט, ונכנסת מיד חזרה הביתה, סוגרת את התריס בתקווה שאיש לא ראה אותה.

מה הסיפור של משפחת לברבוים?

למשפחת לברבוים יש בן. קוראים לו יוני, או כמו שאבא קורא לו בשמו המלא, 'יהונתן חיים יחיאל'. יוני - נער בגיל ההתבגרות קצת לא הלך בטוב עם הישיבות ומצא את עצמו בין עבודות, יוני מגיע הביתה כל יום, אין לו שעות מסודרות. פעם זה בערב, פעם זה בבוקר. פעם מדלג על כמה ימים, ופעם חוזר ורובץ שעות וימים, ואז שוב נעלם מבלי לומר מילה.

יוני בחר בדרך אחרת. לא כמו שאר הבנים במשפחת לברבוים, ובוודאי לא כמו רוב תושבי השכונה. יוני איננו "ישיבה־בוחער". הוא מגיע הביתה, פושט מעליו את בגדי היום – ג’ינס, טי־שירט ונעלי עבודה כבדות – ולפעמים מחליף לבגדים אחרים, בגדי יציאה, ויוצא אל הלילה. ובשבת, שוב יוני כביכול מחליף זהות. הוא מסיר מעליו את בגדי החול, לובש בעקיטשע עדכנית מקטיפה, כיפה תואמת, ויוצא לרחובה של עיר לקבל את שבת המלכה.

זהו יוני. יהודי. חרדי בדרכו שלו. לאמא ואבא היה קשה לקבל את השוני של יוני, אבל בעזרת אנשים טובים הם למדו להתמודד. לקבל ולהכיל. אמא מכבסת לו הכול. וכן, שם, במרפסת בעיר החרדית, היא תולה ומייבשת את הבגדים השונים של הבן. לצד בגדי השחור-לבן של האבא ושאר האחים, זה לא מחזה נפוץ בנוף בשיכון חזון איש בבני ברק, אבל מה אמא לא עושה. היא אוהבת אותו.

יום אחד, כשהיא עומדת ותולה את הבגדים יחד עם שכנותיה, אחת מהן זרקה לעברה: “עדיף שתתלי את הכביסה המלוכלכת של הבן שלך בתוך הבית”. שכנה אחרת הוסיפה ונזפה בה: “היא צודקת. הבגדים האלה לא מקומם כאן. את מביישת אותנו, מספיק שאת מביאה את השרץ לשכונה ומטמאה קריה נאמנה”. האמא לבית לברבוים לא ענתה. אבל מאז, היא תלתה את כביסתה לבדה בשקט. היא והג'ינס של יוני.

אם ביקרתם לאחרונה באחד מאולמות השמחה, בין אם בארץ ובין אם בחו״ל, מחתונות חסידיות ועד ליטאיות, בוודאי נתקלתם בתופעה מעניינת. תופעה שחוצה מגזרים. כל מגזר, כל זמר, כל ישיבה, בווריאציה אחרת.

הזמר עוצר את המוזיקה, מוריד את החליפה, קצרה או ארוכה, ועל פי רוב מדובר בבעקיטשע. יש אולמות שבהם כל הציבור מצטרף, ויש כאלה שבהם רק לובשי הבעקיטשע הצבעונית, הנוצצת והעדכנית, מרימים אותה באוויר, מנופפים בה, רוקדים ושרים יחד: “אַיי דּוֹנְט נִיד יוּר בֶּעקִיטְשֶׁע. דֶּה אוֹנְלִי טִינְג אַיי נִיד אִיז יוּ”. זהו שירו של הזמר הצעיר שרולי גרין מארצות הברית. שבא ואומר בשפה הפשוטה שלנו: ''רחמנא ליבא בעי'' - הקב״ה לא צריך את הבעקיטשע שלך. הוא צריך אותך. הוא רוצה את הלב שלך. 

ובואו נאמר את האמת. מי שנתקל בתופעה הזו מבלי לעצור לרגע ולהקשיב למילים, מבלי להבין מה נאמר כאן באמת, יכול לחשוב שמדובר בעוד ריקוד מטומטם על גבול הקרייזי, עוד גימיק של זמרים. אבל אם עוצרים רגע. אם מקשיבים. אם מתבוננים במילים, רואים כאן משהו אחר לגמרי. רואים דור של צעירים שאומרים: אנחנו יהודים, כן. אנחנו מחוברים, כן. אנחנו הרבה מעבר. עם בעקיטשע או בלעדיה. בכל מקום ובכל מצב אנחנו איתך, טאטע. הקב״ה לא רוצה את החיצוניות שלנו. הוא רוצה את הנשמה שלנו.

אם אנחנו כבר מדברים על הדור הזה, דור שהלבוש כבר לא במרכז עולמו, דור שמחפש משמעות בחיים, דור שנלחם על חינוך הילדים ברוחניות ובגשמיות, אי אפשר להתעלם מהסערה שהתעוררה סביב חיידר ממ״ח בבית שמש.

לפני שבוע קמה לה ברשת סערה סביב חיידר ממ״ח בבית שמש, בעקבות ניסיון להוציא ילד מהחיידר בטענה שהוריו לא עמדו בקריטריונים שהציבה הנהלת החיידר. מבלי להיכנס לפרטים, דבר אחד כמעט כולם יסכימו עליו פה אחד: בשום מקום אין צדק להשתמש בילדים ככלי ניגוח נגד ההורים. אחד הדברים הכואבים ביותר הוא החרמת ילדים, סלקציות והדרה, והדברים הללו כבר נאמרו לא פעם על במה זו. 

אבל אחרי שאמרנו את זה, צריך לשים את הדברים על השולחן. חז״ל לימדו אותנו: איזהו חכם, המכיר את מקומו. לא תמיד צריך לנהל מאבק, ולא על כל מקום צריך להילחם. לפעמים החכמה היא לעצור לרגע ולשאול את עצמך: האם זה המקום שלי, האם לכאן אני שייך.

אם חיידר מסוים משדר, במפורש או במרומז, שאתה לא שייך אליו, יכול להיות שהם לא צודקים. יכול להיות שהצדק איתך. ויכול להיות שגם אתה יודע, כמו רבים אחרים, שיש בתוך המערכת התנהלות שאינה ראויה, ושגם מי שמציב קריטריונים לאחרים לא תמיד עומד בהם בעצמו. ובכל זאת, לעיתים עדיף לך ולילדים שלך להתרחק ממקום שבו אינך רצוי.

(כמובן, כשמדובר בעסקנים קטנים ורשעים שבוחשים בקדירה, על זה אין ויכוח שצריך להילחם. אבל מול מוסד, מול מערכת, לפעמים הבחירה החכמה היא לא להיות צודק, אלא להיות חכם).

המילה “הכלה” הפכה לאחת המילים השגורות ביותר בלקסיקון שלנו. בכל העולם מדברים היום על הכלה. להכיל את הילדים, להכיל את האחר, להכיל את השוני. ההורים של יוני, אותו נער שבחר בדרך אחרת, נדרשים להכיל אותו. לכבס לו את הבגדים, לתלות אותם בחוץ, לשאת את המבטים, ולעיתים גם להתבזות. "וואס טוט מען נישט פאר דו קינדער" - מה לא עושים בשביל הילדים.

אבל האם יוני עצמו יכול להכיל את ההורים שלו. האם הוא עוצר לרגע ושואל את עצמו אולי גם הם עוברים משהו קשה. למה אמא לא יכולה לתלות את הבגדים שלי יחד עם כל נשות השכונה. למה היא תולה, ממהרת להיכנס פנימה וסוגרת את התריס.

המוסד צריך להכיל כל מי שבחר בדרך אחרת, בזה אין ספק. הרי מדובר בחיידר חדש, ממ״ח, פתוח יותר ואולי גם מכיל יותר. אבל מה עם ההורה? למה לא להכיל גם את הממסד. למה לא לכבד לפחות את שאר ההורים, ואת הילדים, חבריו לכיתה של אותו ילד. אם בחרת בדרך אחרת, ואתה מבקש שיכילו אותך, ובצדק, תכיל גם אתה את האחר. תכיל את הגבולות. תכיל את הקריטריונים.

זה בסדר לבחור בדרך אחרת בעבודת השם, הרבה דרכים למקום. אבל אל תכפה את הדרך שלך על אחרים, בדיוק כפי שאינך רוצה שיכפו עליך את דרכם. אל תהפוך לקיצוני בדרכך. אפשר לרקוד בלי בעקיטשע, ולא כולם חייבים להצטרף למעגל.