הפרומפט הראשון בהיסטוריה: - מה בין צינור השפע, ובינה מלאכותית
הדור של היום צמא לרוחניות. ובימים אלו מתנהל מאבק: היכן ישהה כוכב האדמו"רים בפורים הקרוב? האמריקאים, אנשי "התפוח הגדול", מבקשים שיניח צדיק זה את ראשו אצלם. הירושלמים, יושבי אוהלים, מתושבי מאה שערים ובית ישראל, זועקים: החזירו אותו אלינו. אבל השאלה האמיתית איננה היכן יהיה - אלא מדוע כולם רוצים אותו. ליפא גרוס בטור על הרבי החדש שכבש את העולם
מונסי, ניו יורק. עשרות, אולי מאות אנשים. צעירים לצד מבוגרים. בעלי בתים לצד בני תורה ובני ישיבות. מחזיקי טלפונים חכמים לצד טלפונים טיפשים. מגדלי בלורית לצד מגדלי זקן. מצטופפים סביב דמות אחת. נמוך קומה. לא בעל צורה מרשימה. לא זקן מעוטר. יהודי צעיר לימים. ושרים יחד בדבקות, ורוקדים באקסטזה רוחנית, מתרוממים טפח או טפחיים מעל הקרקע: "הורני ה' דרכך, אהלך באמתך, יחד לבבי ליראה שמך". הוא מסמן באצבעו לחזור על הבית השני, וכולם בהתלהבות אחריו, ויחד איתו: "יחד לבבי ליראה ליראה שמך" - שוב. ועוד פעם: "יחד לבבי ליראה שמך".
מראות שלא רואים בכל יום. וככל שהימים חולפים, הנהירה גוברת. השמועה על המתרחש סביב האיש שזכה לכינוי בעל ה"צינור השפע" פורשת כנפיים. חסידים מגיעים ממרחקים לראות במי מדובר ועל מה מדובר, לזכות להתקרב לצינור, לטעום משהו מן התופעה החדשה שמסעירה את עולם האדמו"רות.
אז מיהו היהודי הזה? אתם בוודאי שמעתם עליו. רבי מרדכי'לה מקרעטשינף כפר עטה, המכונה בעל ה"צינור השפע".
בואו נעצור רגע על הכינוי הזה - "צינור השפע". כינוי גדול, שזכה כבר לאינספור קריקטורות פורימיות משעשעות וסאטיריות, כיאה לחודש אדר, חודש השמחה ביהדות. וכאן קרה משהו מעניין: בניגוד למקובל בעולם החצרות, הכינוי לא הוצמד מלמעלה. הוא נולד מלמטה. החסידים, האוהדים והידידים הם שהצמידו לרבי את התואר "צינור השפע".
רבי מרדכי'לה הגיע בדיוק בזמן הנכון, לדור הנכון. הציבור של היום צמא לרוחניות; הציבור נעשה מבקש יותר, וככזה הוא מחפש רבי, מחפש משפיע רוחני, מנטור לחיים. לצד זה הוא רוצה דמות שמדברת בשפת הרחוב, בשפת העם, בגובה העיניים. נמאס לו ממנהיג שעומד בראש חצר עם גבולות ברורים. הוא אינו מבקש להיות כ"עבדים המשרתים את הרב". הוא רוצה להיות כלי לקבלת שפע - שפע רוחני ושפע גשמי.
בעולם החסידות, הרבי הוא זה שמשפיע מאורו ומזיוו לקהל עדת מרעיתו את תורת ה', ומתווה לו את הדרך אשר ילכון בה. הכינוי הזה מבטא בדיוק את התחושה שהם חווים: לא תואר רשמי, אלא תיאור של חוויה.
אם תרצו, רבי מרדכי'לה הוא דמות האנדרדוג בעולם האדמו"רים, ולכן גם זוכה לחביבות יתירה. הוא אנטי־ממסדי במובן הטוב של המילה. הוא כל מה שהציבור, ובוודאי הציבור האמריקאי, מבקש היום. הוא התחנך בשיטת רבי יואל מסאטמר זי"ע, דבוק בתורת רבי נחמן מברסלב זי''ע, ואף נוסע לאומן בראש השנה, ואינו מוותר על "הייסע קארטופל קוגל" כנוסח בית קרעטשינף. שילוב שאינו עובר מדור לדור כתבנית מוכנה. הוא לא תבנית שהוזמנה מראש בקטלוג הבנש''קים, אלא פרומפט רוחני מדויק של אדם שעבד על עצמו ואת בוראו עוד מנעוריו.
רבים הספידו את הדור של היום - דור שחי על פגעי הטכנולוגיה. רבים הביעו דאגה לעתידו של דור שנחשף לנפלאות הבינה המלאכותית. אבל כשרואים את הנהירה של הצעירים ואת הסערה ברשת סביב רבי מרדכי'לה, מבינים שלא אלמן ישראל.
והשבוע, בפרשתנו פרשת תרומה, הקב"ה אומר למשה רבינו: "ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם. ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן ואת תבנית כל כליו וכן תעשו". וכך, לאורך כל הפרשה, חוזרת המילה "ועשית" כמעט שלושים פעמים. בוודאי שמתם לב לכך.
אם נאמר זאת בשפה שלנו?הפרשה כולה היא פרומפט אחד ארוך. הקב"ה נותן למשה רבינו הנחיות מדויקות: אילו מידות - כך וכך אמות; אילו חומרים - זהב, כסף, נחושת ותכלת וארגמן ועוד. הכול מחושב לפרטי פרטים. אם נאמר זאת כך, זהו הפרומפט הראשון בהיסטוריה.
בילדות, בחיידר, באותה תקופה שבה בינה מלאכותית אפילו לא הייתה בגדר חלום, השתמשו בבינה אנושית. כן, היה דבר כזה. היו מביאים לחיידר דגמים של המשכן וכליו. אֻמָּן יהודי ותיק, שבנה משכן, מנורה מוזהבת ומזבח קטן, היה מגיע מדי שנה עם יצירותיו הפלאיות, כאילו נשלח במיוחד מפרשת תרומה עצמה.
אפשר לומר שהוא היה היחיד שהתרגש באמת מהפרשה. הילדים? פחות. מה להם ולמידות, למספרים, לנגרות ולבנייה - אלא אם כן הייתה לך נשמה של מפיק־על, או שהיית בן למשפחת כהנים שבונה על העבודה בבניין בית המקדש במהרה בימינו.
חסדי ה' - השתנו העיתים. לא צריך לחכות לאֻמָּן שיבוא להדגים איך נראה המשכן. בהנחיה אחת אתה מקבל מן הבינה המלאכותית כל מה שאתה רוצה. אתה מזין לה את נתוני פרשת תרומה, והיא מציירת לך את המשכן וכל כליו. ואם לא תעצור אותה - היא תוסיף עוד שתי אמות וחצי משלה, לאורכו ולרוחבו. היא נדיבה מאוד.
אז כן, פרשת תרומה היא הפרומפט הראשון בהיסטוריה. אבל יותר מזה - אנחנו לומדים מהפרשה איך משתמשים בפרומפט. לא מספיק לתת הוראה; צריך לדעת לנסח אותה. אתה אמור לשלוט, ולא לתת ליוצר להוביל אותך למקומות שלא ביקשת.
הדיוק חשוב. הפרטים חשובים. וכן, גם הגבולות חשובים. במשכן לא היה "בערך".
וכשראיתי את הקריקטורות שנוצרו השבוע על הרבי מקרעטשניף כפר עטה, הבנתי שזה בדיוק העניין. הדור הזה אינו באמת בורח ממסגרת; הוא פשוט מבקש מסגרת מדויקת יותר רוחנית. וזה מה שהצעירים עושים היום. הם מחפשים, מבקשים, ובוחרים רבי שמותאם למידותיהם, כל אחד לפי מידותיו שיסייע להם להתקרב אל ה'. לא תבנית כללית ממוסדת ומוכתבת מראש, אלא פרומפט מדויק שנכתב עבורך, וצינור לשפע שמגיע מלמעלה.


הוספת תגובה
לכתבה זו התפרסמו 19 תגובות