תופעת העיצובים: משלוח מנות זה לא רק לגננות ולראשי ישיבות | דעה

מכירים את זה? אתם באים לחתונה, או לכל שמחה אחרת. נכנסים לאולם, ובצד, בכניסה, על איזה שולחן ארוך, עומדים־יושבים־שוכבים עיצובים גדולים, מושקעים ומפוארים. מעשי ידי אומן. מאחוריהם מתנוססים שלטים ענקיים מקאפה, שמספרים בחרוזים, כאורך המגילה, עם כל התארים האפשריים, כמעט כמו מצבה מכובדת רבנית בבית העלמין, רק בלי התאריך בסוף, על גדלותם ותפארתם של בעלי השמחה. ולצידם שלט קטן: "נא לא לגעת, שמור למצוה טאנץ".

בדרך כלל מדובר בשמחתם של מנהלים ועסקנים חשובים. והשמועה אומרת שהם מזמינים את זה לעצמם, או דואגים שיזמינו להם. מין הסכם לא כתוב של "שמור לי ואשמור לך", תזמין לי ואזמין לך, בשמחתכם ישמח לבי גם אני. וכמו שאומרים חז"ל: "זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן?!"

אתם בוודאי מבינים שאני פחות מחבב את התרבות הזו. שלא לומר, מתעב בכל לשון של תיעוב. אבל לא באתי כאן לתקן את העולם. וגם אין לי הניסיון של אותם מנהלים. ואולי, אם הייתי במקומם, גם אני לא הייתי עומד בפיתוי. מי יודע. ומה שהכי מעצבן אותי זה השלט הקטן הזה: "שמור למצוה טאנץ".

רוצים להתפאר במעשי ידיכם? נו שוין. תתלו כמה קאפות שאתם רוצים. תכתבו על עצמכם כמה מגילות ומצבות של חרוזים ותארים, תשלבו את שמותיכם בתחילה ובסוף השורות, תשלבו פסוקים מן המקראות על כוחכם ועוצם ידיכם, על החסד הגדול הנשפך באוהלכם, מפרגן לכם באהבה ובכיף, אם זה מה שעושה לכם את זה, בסימן טוב ובמזל טוב, מכל הלב. אבל מה הקטע? להוציא עיניים עם קינוחים, פיצוחים, בירות ואקסלים, ואז לשים שלט קטן: "נא לא לגעת". תנו לחיות לחיות. כלומר, תנו לאנשים לאכול.

השבוע הייתי בבר מצוה של חבר יקר. אני נכנס לאולם, ובכניסה לרגע חשכו עיניי. אני עוצר. משפשף את העיניים. אולי אני מדמיין? אולי אני לא רואה טוב? לא. אני רואה מצוין. זה שם. בכניסה, בצד, על השולחן, עומד לו עיצוב יפה ומושקע. גדול. לא ענק, אבל מספיק כדי להיות בולט. אי אפשר לפספס.

אני מכיר את החבר הזה. הוא לא מהמנהלים ההם ולא מהעסקנים. איש טוב, כבודו במקומו מונח, בכיר בזכות עצמו. ואני שואל את עצמי: גם הוא נפל לעסק הביש הזה? מה קרה לנו?

בחרדת קודש ניגשתי לעיצוב. כדי לדעת למי זה ועל מה, קראתי את הכתוב על הקאפה מאחוריו. וזה מה שהיה שם: תחת הכותרת “צבי ואתרעי בן ומסר לן אורייתא”, בשילוב חרוזים מרגשים לכבוד חתן הבר מצוה, משה צבי נרו יאיר ויזרח, עיצוב לרגל סיום סדר מועד בתלמוד הבבלי, שנלמד על ידו בשעות ההפסקה ואחרי שעות הלימודים, בהתמדה רבה. ובסוף, פשוט חותמים ומברכים באהבה: טאטי ומאמי. מרגש.

למחרת לא יכולתי להתאפק וכתבתי לחברי, בעל השמחה: את סדר מועד אולי הבן שלך ישכח ברבות הימים, בטרדות הזמן. את העיצוב המרגש הזה הוא ייקח איתו עד למושב זקנים. את האהבה וההערכה של טאטי ומאמי הוא יזכור לנצח. את היחס החם הזה הוא יספר לנכדים ולנינים.

אנו עומדים כעת לקראת ימי הפורים הבאים עלינו לטובה. כולנו עסוקים במצוות הכנת משלוחי מנות. כמה אנחנו משקיעים בזה. הון רב, דמים תרתי משמע. מגשי דגים מעושנים למחותנים, דגים מבושלים להורים, לסבים ולסבתות, מארזי משלוחי מנות גדולים, ענקיים, קומות על גבי קומות, בנויים לפאר ולהתפאר בפני היקרים לנו ובני ביתם. כמה פרסומות יש על להוקיר ולהכיר, לכבד ולהעריך את הסייעת, את הגננת, את המורה, את המלמד, את הרב, את ראש הישיבה. ואיך לא, לא לשכוח את המטפל הרגשי. הרי חייבים לתת לו. אז מה אם הוא לוקח חמש מאות לפגישה, לא תיתן לו או לה משהו סמלי מהלב? ס'פאסט נישט. כולם נותנים.

ואולי הגיע הזמן ללמוד מהטאטי והמאמי האלה. לשלוח גם לילדים שלנו בבית משהו קטן. איזה עיצוב צנוע. כמה מילים מהלב, באהבה. כי בכל זאת, הם לפני הכול.

את הפוסט הזה שיתפתי השבוע, ולא חשבתי עד כמה הנושא נפוץ. ואני לא מדבר על התיעוב כלפי העיצובים הראוותניים בחתונות של מנהלים ועסקנים. בזה אני יודע שהציבור כבר מקיא מהתרבות הזו, אבל משלים איתה. ויש באמת מנהלים שלאחרונה התחילו לפרק ולפזר את העיצובים הנשלחים על השולחנות בתחילת החתונה, ואת הקאפות לפח האשפה משליכים. חלקם אף נותנים הנחיה מוקדת במשרדם שאין לשלוח שום דבר לאולם. אבל הם מעטים שבמעטים, עוסקי ציבור באמונה. ועליהם נאמר: הקב"ה ישלם שכרם.

אני מדבר על הרעיון להביא עיצוב, להביא משלוח מנות לילדים. אלו התגובות שקיבלתי: “וואו, רעיון טוב”. "איך לא חשבנו על זה”. "טוב שכתבת על זה. ואני מודה, זה חימם את הלב.

והגדיל אחד מבי מדרשא וכתב לי שכבר דנו בזה הפוסקים. אם אפשר לתת משלוח מנות לקטן. אם קטן בכלל נכלל בגדר "רעך". והוא אף ציטט את הערוך השולחן (שם, יח), שכותב שקטן בוודאי כלול בדיני התורה המתייחסים ל"רעך", והוא הדין במשלוח מנות. א גאנצע פלפול.

ואני קראתי. אהבתי. חייכתי. אבל לא זה העניין. אנחנו לא מדברים כאן על לצאת ידי חובה. גם העיצובים שנשלחים לרבנים ולמחותנים אינם נשלחים כדי לצאת ידי מצוות משלוח מנות. לא על שיעור כזית אנחנו מדברים, ולא על הגדרת קטן. אנחנו מדברים על בן בית. על הילד שלך. על הילדה שלך. ומי יותר רעך מהם? באמת, מי יותר רעך מהמשפחה שלך? מי חי איתך, יודע עליך הכול? מי רואה אותך בלי מסכות? מי נושם אותך ואיתך? הילדים.

אבל הייתה גם תגובה אחרת, כנה מאוד. חבר כתב לי: "אצלנו בבית הנוהג בפורים הוא כזה. הילדים בבית, יום קצת בלאגן, ואנחנו רוצים שיאכלו ארוחת בוקר מסודרת. אז עשינו מנהג. כל אחד מכין לשני ‘משלוח מנות’ של ארוחת בוקר. מכינים משהו, אורזים יפה, בצלחות יפות, מעבירים אחד לשני". יפה. אהבתי.

ואז הוא הוסיף: "אני רק מפחד שבעוד כמה שנים זה יהפוך לחוב קדוש. שהמשלוח מנות שאנחנו מפנקים בו את הילדים כבר לא יהיה ארוחה מספקת את בעליה. שכדרכם של טרנדים ומצוות, זה ילך יגדל ותפוס מימדים. ושאצטרך לפשוט את ידי בשוק כדי לפנק את הילדים במשלוח מנות מפואר ומהודר".

הפחד שלו הדהד בי. הוא צודק. הוא אמר משהו נכון מאוד. הרי גם העיצובים של המנהלים לא התחילו כמשהו ענק ובומבסטי. זה התחיל במשהו אותנטי, מהלב. אחד שלח למנהל כדי להוקיר לו על כל החסד והטוב שעשה. וירא המנהל כי טוב. ומשם הכול היסטוריה.

צריך להיות עם יד על הדופק. שהעיצוב המרגש הזה, שהנער בר המצוה קיבל, לא יהפוך למנהג מעושה. שמשלוחי המנות, ארוחות הבוקר שאנחנו מביאים לילדים בפורים, לא יהפכו לטרנד ולמרוץ שאין ממנו דרך חזרה.