האם התרגלנו? חרדים וחילונים כאחד, מזלזלים בהנחיות | דעה

ביום שישי האחרון הייתי בדרכי לקניות לשבת בירושלים. לפתע נשמעה אזעקה בעיר. הנהג שהסיע אותי לא היה חרדי ואף לא קשור לעולם הזה בשום דרך. הוא המשיך בנסיעה ואמר לי בשיא הרוגע: "תירגע, בירושלים לא קורה כלום. תראה, אף אחד לא עוצר. גם לי אין איפה לעצור".

אני לקחתי את אומנות אבותיי בידי ואמרתי לו שהוא יכול להמשיך בנסיעה, אך בזמן הזה נאמר יחד פרק תהילים.

כשירדתי מהרכב חשבתי לעצמי: מה קורה כאן? מה היה פה? הרי אומרים שהחרדים אינם שומרים על הנחיות, וכאן אני יושב עם נהג חילוני למהדרין והוא זה שלכאורה מזלזל יותר ממני. האם זו שאננות, או שמא מציאות של שגרה? של אין ברירה?.

בשבת בבוקר פגשתי חבר שגר בבית שמש. אשתו מנהלת גן ילדים בעיר, והוא סיפר לי על מה שהיא עוברת בימים אלה. כמעט בעל כורחה מצאה את עצמה בתפקיד חדש - מעין מנהלת אגף טכנולוגי. מאישה שמבינה בילדים קטנים ובצרכיהם, החלה לעסוק באמצעי תקשורת מרחוק. ממורה שסיפרה על פרשת השבוע ועל חג הפסח, הפכה למי שמנהלת שיחות טלפון ללא הפסקה - אשת טלמרקטינג של ממש: מחברת ומנתקת, מסבירה להורים כיצד להצטרף ללמידה, ומנסה להשיב סדר בתוך מציאות שלא הכירה.

יום אחד, כך סיפרה לו אשתו, קיבלה דרישה מהורים לפתוח את הגן. היא ניסתה להסביר להם: "גם אני רוצה מאוד לשבת עם הילדים פנים אל פנים. הלמידה מרחוק קשה ולא נעימה לאף אחד. אבל יש כאן דברים שאינם תלויים בי. ראשית, זו אחריות כבדה בעיניי. שנית, אנו פועלים במבנה עירוני. ושלישית, איני מוכנה להפר את הנחיות פיקוד העורף".

ואז שאלה את האימהות: "אתן אינכן מפחדות לשלוח את הילדות במצב מלחמה?" האימהות גמגמו קצת,  וענו בכנות: "אנחנו מפחדות מאוד. אבל מי ינקה לנו את הבית לפסח כשהילדות מתרוצצות בחדרים?".

הסיפור הזה נתן לי תשובה לשאלתי. לא מדובר בכך שאנשים מזלזלים בהנחיות, ולא בכך שאינם מפחדים מן הטילים הבליסטיים שרק בחסדי השם אנו רואים ניסים גלויים שזה לא פוגע. פשוט, המציאות לעיתים חזקה מאיתנו. ברוב המקרים אנשים עושים את מה שאפשר במסגרת השתדלות. בדרכים אין ממ”ד, ולשכב על הקרקע ולכסות את הראש בידיים אינו ממ”ד ואינו מקלט. גם אין בכך הבטחה להינצל מרסיס.

מה עוד, באזורים רבים אין כלל ממ"ד, ובוודאי לא מקלט עירוני. ממילא אין תמיד אפשרות להתמגן לפי כל הכללים. רוב הציבור, כשהם בבית, משתדלים לעשות כל מה שניתן - להיכנס לממ”ד, ואם אין אז לחדר פנימי, חדר מדרגות, וכדומה. ברחוב, לעומת זאת, האדם עושה כל מה שיש בידו באותו רגע: קצת השתדלות, הרבה אמונה. וכמובן, פרק תהילים שנאמר בלחש, בין אזעקה לשגרה.

יש מי שמנסים להשוות את המצב הנוכחי לתקופת הקורונה. ובעיקר כקונטציה שלילית על החרדים שלא שומרים הנחיות. אכן, המילים "הנחיות" ו"הגבלות" מזכירות מאוד את ימי המגפה ההיא. גם הלמידה מרחוק מעוררת אצל רבים תחושה של סגר וחנק. אך למרות הדמיון החיצוני, יש כאן הבדל מהותי. בניגוד לימי הקורונה, אין כיום תחושה של רדיפת הדת. במיוחד בציבור החרדי, שחש אז כי מתנהלת מלחמה על עצם אורח חייו. היו מי שהרגישו כי רוצים לסגור את החיידרים ולפגוע בעולם התורה, והזיכרון ההוא עדיין חי אצל רבים.

הפעם המציאות נתפסת אחרת. יש הבנה שמדובר במאבק הכרחי בטרור ובמי שעומד מאחוריו, גם אם התחושה היא שהדברים נעשים באיחור וכן, גם ההבנה היא ללא כל ספק שההנחיות הן מצילות חיים. יחד עם זאת, בתוך כל זה החיים נמשכים כברירת מחדל - לצד אמונה שלמה וביטחון בכך שמה שצריך לקרות אכן יקרה. זו אינה שאננות; אלה חיים של אין ברירה.

יהודי חכם היה בבני ברק ושמו יונה. בפיו היו תמיד פרפראות של חכמה. ה"גוט־מארגן" (בוקר טוב) שלו היה מתובל דרך קבע בתובנה על החיים. אחרי התפילה בבית הכנסת היו מתקבצים סביבו נערים צעירים וגם זקנים. כולם אהבו לשמוע ממנו מילה, רעיון - משהו לקחת לדרך.

הוא היה אומר: כשגשם חזק יורד והרוחות משתוללות בחוץ, אדם נורמלי מטבע הדברים מכווץ מעט את פניו. הוא מנסה להתגונן וממהר למצוא מחסה. אבל אם תראו אדם הולך ברחוב בגשם וברוח בלי להניד עפעף, בלי לעשות אפילו תנועה קטנה של אי־נוחות - אף אחד לא יחשוב שהוא גיבור. אולי יחשבו שהוא חסר בית. אולי ינסו לעזור לו.

פעם אחר פעם אנו נתקלים באנשים, ובעיקר בבחורי ישיבות, שבזמני אזעקה יוצאים החוצה כדי לצפות ביירוטים. כך היה גם היום, לאחר הנפילות בעיר בני ברק: המונים התקהלו במקום כאילו מדובר במחזה משעשע או בקבלת פני ראש הישיבה. אלו לא בעלי ביטחון, אולי קטני אמנה, לא גיבורים, בוודאי לא חכמים. אולי הם חסרי בית.

מי יתן וייפתחו מוסדות הלימוד והבחורים הללו יחזרו לביתם - בית של תורה ותפילה, ונחזור לשגרה מלאה, שכן למצב הזה אין באמת פתרון אמיתי.