אזעקות, פחדים, וניסים: חמישה סיפורים מהמציאות במלחמה

ניסים במלחמה

בימים טרופים אלו, מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה, אזרחי ישראל נמצאים בפחד נורא על ההווה וחרדה על העתיד. אם בעבר הייתה זו נחלתם של תושבי הצפון או הדרום בלבד, הרי שכעת מדינת ישראל כולה, על יושביה, מקריית שמונה ועד אילת, ממושב מירון שבגליל ועד הרובע היהודי בירושלים, שותפה לאותה מציאות - אחים לצרה, אחים לבהלה, אחים לאימה.

מגדול ועד קטן, נשים וגברים, חרדים וחילונים, כולם חיים בצל המלחמה, בצל אותה התרעה מקדימה, אותה אזעקה עולה ויורדת, אותם בומים מרעידים שמכניסים את כולם לפחד נורא. סופרים את הדקות הקרובות, ממתינים לעדכון מה נפל, היכן נפל - טיל או רסיס, האם יש נפגעים חלילה, ומצפים לשמוע שבחסדי שמים לא קרה כלום.

חודש ניסן הוא חודש שכל כולו נס, ואנו זוכים, כבימי צאתנו מארץ מצרים, לראות לנגד עינינו ניסים ונפלאות. בכל אזעקה, בכל שיגור, בכל נפילה - אפשר לראות אינספור ניסים: לכל אחד יש את הנס הפרטי שלו, וכל עיר, כל שכונה, כל קהילה והנס הכללי שלה.

בחג הפסח אנו אומרים בהגדה: "וכל המרבה לספר - הרי זה משובח", ובשורות הבאות אביא חמישה סיפורים, סיטואציות שלצערנו הפכו לחלק משגרת חיינו: המלחמה, ההתרעות, האזעקות, הבומים והריצה למרחב המוגן - ועל כולן החובה עלינו להודות למלך מלכי המלכים הקב"ה, מודים אנחנו לך.

וכמובן, עלינו להודות גם על פלא הבריאה - הטכנולוגיה המדהימה, ועל השליחים שהקב"ה שלח לנו, המיירטים חלק גדול מהטילים; זה לא מובן מאליו.

נסיעה תחת איום

הנסיעה בתחבורה הציבורית מאתגרת במיוחד, בוודאי בימי בין הזמנים ובחופשות, אך כשערב פסח וימי מלחמה נפגשים זה כבר אתגר של ממש.

האוטובוס היה מלא בנוסעים. אימהות עם ילדים קטנים וגדולים, פעוטות בעגלות, בדרכן לקנות בגדים לחג ולהתחדש לקראת זמן קיץ, לצד אבות עם אריזות מצות בידיהם, בדרכם חזרה מאפיית המצות.

לפתע זמזום הטלפונים הפר את אווירת החג בקולות של התרעה מקדימה. הלחץ ניכר בקהל. יש שמנסים להסתיר זאת, ויש שיושבים דרוכים על מקומם. אימא אחת אומרת עם ילדיה "מודה אני", לא יודע הפעם הכמה באותו יום, לחיזוק הביטחון, ואחרים ממלמלים פרקי תהילים.

במרכז, ליד הדלתות, עומדים כמה בחורים שזה עתה חזרו מחלוקת קמחא דפסחא, שומרים באדיקות על שקי תפוחי האדמה, הגזר והבשר, אחד דוגר על הביצים שלא יישברו. הם אפילו לא שמים לב להתרעה. כל מה שהם רוצים הוא להגיע ליעדם, אל ה'קמחא' הבא.

אישה מתקשרת לבעלה ואומרת: "מה אני עושה עכשיו? תפסה אותי אזעקה בדרך לבזאר שטראוס". הקול שלה רועד בין בהלה לתקווה שמישהו יחלץ אותה מהמצב.

המתח עולה. אחד הנוסעים ניגש לנהג ומבקש לפתוח את דלתות האוטובוס, על מנת לרדת לתפוס מחסה מפני הטילים. חלק מהנוסעים כבר קמים ממקומם ומתלבטים אם לרדת או להישאר. יש עוד כמה דקות עד התחנה, אך עבור הלחוצים הדקות הללו נראות כנצח; האם יספיקו להגיע למרחב מוגן או לא.

הנהג, במבטא ערבי, צועק: "מי שרוצה לרדת - עוד דקה אני עוצר בתחנה". מה שמלחיץ עוד יותר את הלחוצים. האוטובוס מגיע לתחנה, וחלק גדול מהנוסעים יורדים ונכנסים לבניין סמוך כדי להתמגן.

במקום נשמע רעש גדול. קבוצת ילדים מקייטנה מתכוננת לחג ושרה בקול "שלא אחד בלבד עמד עלינו לכלותינו", ועוברי אורח עומדים ומנסים להבין האם בכלל הייתה אזעקה או לא. גם בומים לא נשמעו. לאחר כמה דקות, הקהל שהתאסף במקום מתפזר. כל אחד חוזר לעיסוקיו, והחיים ממשיכים.

השיחה בבית הוראה

הטלפון במזכירות בית הוראה בעיר מודיעין עילית צלצל דקות ספורות לפני הירידה למרחב המוגן. המזכיר ענה: "שלום וברכה, הרב יוצא בעוד כמה דקות למרחב מוגן, התקבלה כאן התרעה על שיגור מאיראן לאזורנו, אין שם קליטה טובה. אם זה לא דחוף, תתקשרי בעוד כמה דקות כשיסתיים האירוע. עמך הסליחה".

"זה דחוף, דחוף מאוד", נשמע קולה של אישה מעבר לקו. "מה שמך ומה מספר הטלפון שלך?" מיהר המזכיר לרשום את פרטיה. "נחזור אלייך בעזרת השם מהנייד של הרב", אמר. "תודה, אני מחכה, זה דחוף", השיבה בדאגה, והשיחה נותקה.

אלו ימים מאוד עסוקים עבור הרב; הרב משיב לאלפי שואליו בבית הוראה ובביתו, דבר ה' זו הלכה. הרב מנצל את שהותו בממ"ד ועובר על רשימת הפניות: אחד שואל האם לבצע ניתוח, אחר שואל על פרוצדורה רפואית, אחד מבקש ברכה לאשתו שנמצאת בחדר לידה, וממערכת הכשרות ממתינים להוראה ברורה מהרב לגבי מוצר מסוים לפסח, שכבר מתעכב כמה ימים. רופא ממרפאה שואל האם התרופה מאושרת לחג, תשובה שהמטופלים מצפים לה ממנו. המזכיר נכנס, מוסר לו פתק קטן ועליו פרטי האישה, ואומר: "דחוף מאוד".

הרב מחייג. "כן, מדבר הרב. במה אפשר לעזור?"

"אני מנקה בתים לכבוד פסח", היא אומרת, "ורציתי לשאול, אם יש אזעקה, מותר לי להיכנס לממ"ד? או שעליי להמשיך בעבודתי? זה ברור לי שאם אני נכנסת, אני לא לוקחת תשלום על הזמן הזה, אבל רציתי לדעת אם מותר לי להיכנס, כי ייתכן שזה לא לרצון בעלי הדירה, הם הזמינו אותי לנקות לחג".

"חייך קודמין", השיב הרב בקצרה.

"אבל הרב", הוסיפה בקול מהוסס, "שלוחי מצווה אינם ניזוקין… ואני עושה את הניקיון לא רק בשביל הכסף, באמת לכבוד פסח".

בפיג'מה בחצות הלילה

השעה קרוב לחצות לילה. התרעה מקדימה מעירה משנתם את דיירי הבניין באחד הרחובות בעיר התורה והחסידות בני ברק. הם כבר לא מתרגשים. לא מתארגנים יותר מדי לאירוע הבא, שגם כך עומד להסתיים בקרוב, ורק מתפללים שיסתיים בשלום, בלי נפגעים. מה גם שהמקום שבו הם עומדים לשהות הוא רק מקלט שכונתי, לא אולם יוקרתי. "זה אמנם אירוע", אומר האיש לרעייתו, "אבל לא צריך להרשים אף אחד. את מי - את האיראנים?" הוא חוזר על הבדיחה הקבועה שלו.

הם יורדים חיש מהר ונכנסים למקלט, כמו שהם, כפרעה בפיג'מה באמצע הלילה. המקלט, הלוא הוא המחסן של הדפנות לסוכות והכלים של פסח, הפך כבר מזמן לביתם השני בימים אלו.

זוג מבוגרים נכנס, משפשף עיניים ומנסה להבין אם לא טעו. מי כל האנשים הצעירים והרועשים הללו? מתברר שכמה עוברי אורח מחתונה באזור נתקלו באזעקה, חיפשו מרחב מוגן והגיעו "להתנחל" אצלם במקלט.

האורחים במקלט, כששמו לב לדיירים שנכנסו עם פרצוף שמסגיר היטב שהעירו אותם זה עתה משנתם, הבינו מיד שמעבר להישמר מטילים ורסיסים, עליהם גם להיזהר שלא להכעיס ולא להרעיש את הנוכחים. עד כמה שצריך להיזהר מטילים, לא היו רוצים להיתקל באנשים באמצע השינה. הם כיבדו מיד את השקט עד כמה שיכלו. כולם ממתינים יחד, חוגגי החתונה המזדמנים לצד השכנים בבגדי פיג'מה.

השכנים, בעלי הבית, לקחו מיד אחריות על המקום ופיקוד על האירוע. שני כיסאות 'כתר' שהונחו מבעוד מועד לצד הדלת שימשו כעמדת פיקוד, שם התיישבו זוג המבוגרים. אחד הצעירים ניסה את מזלו לצאת מוקדם יותר, אך הזקן שישב ליד דלת המקלט הרים את קולו ואמר: "אתה כבר יוצא?!"

כולם יחד במרחב מוגן

בכריזה במשרד ממשלתי נשמעת הודעה לנוכחים לגשת לחדר הפינתי שבו יש מרחב מוגן. הנוכחים, דתיים וחילונים לצד שאר שכבות האוכלוסייה, נעים יחד לעבר החדר. גם אלו שבבית מקילים לעיתים בהנחיות, כאן נוהגים לחומרא כמנהג המקום.

איש האבטחה עובר במסדרון, מוודא שכולם נכנסו וסוגר את הדלת אחריו. המקום מתמלא עד אפס מקום. זה מתעדכן בחדשות, זה צופה בתוכנית בישול, זה קורא ספרון שהביא מהבית, ואחרים מנצלים את הדקות ובתפילה למרומים עיניהם נשואות, כי יהודי אין לו על מי לסמוך אלא על אבא שבשמים.

בפינה יושבת פקידה מבוגרת עם כלי סריגה, ומספרת שאזעקה באה לה בטוב; היא צריכה לסיים לסרוג כיפה לנכדה המתוק, בנו של בנה הבכור שיבוא לערוך אצלה את הסדר. השיחה מתפתחת במהירות לפוליטיקה - מי אשם במצב הנוכחי, כן או לא ביבי. רוב הנוכחים מצדיעים לראש הממשלה בנימין נתניהו על הישגי המלחמה, ומצהירים שמוכנים לשבת עוד שנים במקלט עם ביבי מאשר יום אחד עם השמאל.

בום חזק נשמע, רעד עובר בקירות המרחב וקוטע את השיח. נראה שהנפילה הייתה קרובה. ברקע נשמעת מאחד הטלפונים שירת "עם ישראל חי" ו"עוד יותר טוב" מתוכנית הפטריוטים. כולם ממתינים לעדכון היכן נפל והאם קרה משהו, עד שמגיעה הודעת פיקוד העורף שהאירוע הסתיים, ברוך השם ללא נפגעים.

עובדי המקום אינם ממהרים לצאת גם אחרי הודעת פיקוד העורף; הם מחמירים מאוד בעניין הזה, לוקחים את שעת ההפסקה הבלתי מתוכננת ומנצלים אותה למנוחה ולעיסוקים. המבקרים, אזרחים שבאו לקבל שירות, תלויים בהודעתו של איש האבטחה שיכריז על הסיום, כלומר סיום ההפסקה שלהם.

הבהלה במקווה

בום חזק הרעיד את הבאים לטבול בערב שבת קודש במקווה בירושלים. הבהלה הייתה גדולה, וחלקם נסו החוצה כשהם לבושים למחצה, לשליש ולרביע, לוקחים מכל הבא ליד, גם אם זו רק מגבת. היו גם כאלה שבמרוב בהלה לבשו גרב של שכנם במלתחה.

בחוץ, חיוורים כסיד, ניסו לברר מה קרה. האם הבית עומד על תילו, מה היה הרעש, והיכן נפל. התקהלות קטנה נוצרה סביב ה'נייעסמן' ההוא שישב בקיוסק הסמוך למקווה, זה שמוכר מוצרים לשבת; על צלחת קוגל תפוחי אדמה וארבעס, ולצד פחית קולה זירו, הוא ניתח את הזירה וניהל את המצב. "זה טיל, לא רסיס. אני מזהה את הקול", קבע בביטחון תוך שהוא מכניס עוד כמה גרגרי ארבעס לפיו ובין לגימה ולגימה מפחית הזירו. "נפילה ברדיוס של קילומטר מכאן".

אחרים שלפו טלפונים, מאזינים לקווי חדשות, מתקשרים הביתה לבדוק ולוודא שהכול בסדר. עד מהרה התברר שלא הרחק ממקום הטהרה לכבוד שבת אכן הייתה נפילה, אך להם ולבגדיהם שלום. "אמרתי לכם או לא אמרתי", נשמע קולו של הנייעסמן.

הם מסתכלים זה על זה. רגעים של פחד ואימה הסתיימו בטוב. המתח מתפוגג, ואז מתחילים לשים לב לפרטים הקטנים: זוגות גרביים לא תואמים, אחד עם כיפה הפוכה, אחר יצא עם ראש מלא סבון. "על זה תשלמו ביוקר", אמר האחראי על המקווה בחצי חיוך, "אף פרסי לא ידרוך בצל קורותיי".

האירוע הסתיים בקול צחוק גדול. רגע אחד קודם היה כאן פחד ואי-ודאות, וברגע שאחריו המציאות קיבלה גוון אחר לגמרי. החיים חזרו למקומם, וכדרכם של חסידים יצאו בריקוד להודות על הנס. הנייעסמן כיבד בלחיים ובארבעס על הנס הפרטי שלו - שוב הצליח לקלוע למיקום הנפילה.

אלו חמישה סיפורים משגרת חיינו, מציאות שנכפתה עלינו, מציאות של אי-ודאות, של פחד, בהלה, אימה וחרדה. אך בתוך כל זה אנו רואים נפלאות וישועות, ובעיקר אמונה, ביטחון, פשטות ותמימות.

אילו היו לנו רק הסיפורים הללו - דיינו. ועל אחת כמה וכמה, טובה כפולה ומכופלת למקום עלינו. בכל רגע ורגע, שעה שעה, אנו חווים ניסים גלויים בצל אותן התרעות, אותן אזעקות, אותם בומים מחרידים, אותן נפילות ואותן חרדות - תקופה שתיחקק לנצח בהיסטוריה של עם ישראל כתקופה של נס.

ועל כך חובתנו לברך ולהודות ולשבח לקב"ה, ובתפילה: "וְהִיא שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם".