נתניהו זיהה שעת כושר, או הכניס את ישראל להימור מסוכן

בסופו של דבר, זו השאלה שתישאר כאן גם אחרי שהכותרות על הפסקת האש יידחקו לאחור: לא רק כמה חזק הוכתה איראן, ולא רק מי מצמץ ראשון, אלא האם נתניהו קרא נכון את הרגע, או הכניס את ישראל למהלך שהרווח שלו נראה כעת, אבל המחיר שלו עוד לא נמדד באמת.

על פניו, יש לנתניהו טיעון לא רע. איראן ספגה מכה קשה, ארה”ב נכנסה לעימות במלוא משקלה, ולבסוף גם הסכימה הפסקת אש מוגבלת של שבועיים במקום התנאים הנוקשים יותר שעליהם התעקשה קודם. לפי הדיווחים, טראמפ התנה את ההפוגה בפתיחת מיצרי הורמוז, ואיראן אכן זזה מעמדתה הקודמת והסכימה למתווה צר יותר, שכולל רגיעה זמנית ושיחות שייפתחו בימים הקרובים באסלאמאבאד. במונחים מעשיים, זה אומר שהלחץ האמריקני עבד. גם אם בטהראן ינסו למכור את זה כהישג של שרידות, בפועל המשטר נסוג מדרישות הפתיחה שלו. 

אבל כאן גם מתחיל הספק. משום שישראל אינה נמדדת רק בשאלה אם איראן התקפלה טקטית, אלא בשאלה מה נשאר אחרי ההתקפלות הזאת. ומה שנשאר, נכון לעכשיו, רחוק מהכרעה. המשטר בטהראן נותר על כנו. השיחות עוד לא התחילו באמת. והסוגיה שמעניינת את ישראל יותר מכל, הגרעין, עדיין פתוחה. לפי מפת העמדות שפורסמה, ארה”ב דורשת עצירה של ההעשרה ופירוק רחב בהרבה, בעוד איראן ממשיכה לעמוד על הזכות להעשיר. במילים אחרות, המלחמה אולי עצרה, אבל הוויכוח על החומר המועשר ועל עתיד התוכנית עצמה רחוק מסיום. 

ופה נמצא המבחן הראשון של נתניהו. לא הורמוז, לא מחירי הנפט, ולא התיאטרון הדיפלומטי. השאלה הפשוטה היא אם האורניום שנותר באיראן הפך לבעיה קטנה יותר, או רק לבעיה שנדחתה בכוח. אם בעוד זמן לא רב יתברר שהחומר המועשר נשאר בידי אותו משטר, בלי פירוק אמיתי של ליבת האיום, גם הצלחה צבאית נאה תיראה חלקית בלבד. תומכיו של נתניהו יאמרו שגם דחייה היא הישג. מבקריו יטענו שהוא לא סגר את האיום, אלא רק קנה זמן. 

המבחן השני, והמיידי יותר מבחינת הציבור בישראל, הוא לבנון. כאן, לפחות לפי שעה, נתניהו דווקא מקבל רוח גבית. לשכת ראש הממשלה הודיעה שהזירה הלבנונית אינה חלק מהפסקת האש, ובהמשך גם טראמפ הבהיר שלבנון איננה כלולה בעסקה. חשוב יותר, זה לא נשאר ברמת ההצהרות. ישראל המשיכה לפעול בלבנון, כולל אזהרות פינוי חדשות בצור ותקיפות נוספות בדרום. אם זה אכן יתברר כקו היציב של הימים הקרובים, נתניהו יוכל לטעון שלא עצר את המערכה, אלא רק פיצל אותה, הפוגה מול איראן, והמשך לחץ על חיזבאללה. 

וזו איננה נקודה שולית. בצפון לא ישפטו את תוצאות המערכה לפי נוסח ההודעות מוושינגטון או מאסלאמאבאד. ישפטו אותן לפי השאלה אם חיזבאללה נחלש באמת, ואם חיי האזרחים שם הולכים למציאות אחרת. במובן הזה, לבנון היא אולי מבחן התוצאה הצלול ביותר של כל המהלך. אם ישראל תמשיך להכות שם בלי שההסכם יבלום אותה, זו תהיה אחת מטענות ההגנה החזקות ביותר של נתניהו. אם יתברר בהמשך שגם הזירה הזאת נכנסת בפועל להקפאה, הטענה נגדו תהיה פשוטה בהרבה, הוא עצר רגע לפני מיצוי התנופה. 

המבחן השלישי מורכב יותר, וכנראה גם מסוכן יותר בטווח הארוך, היחסים עם ארה”ב. כל עוד טראמפ בבית הלבן ומאמץ את הקו התקיף, נתניהו יכול להציג תיאום מלא ואפילו הישג משותף. אבל כבר עכשיו מתחילה להתגבש בארה”ב ביקורת אחרת, שלפיה טראמפ נסחף לעימות רחב בלי אסטרטגיית יציאה ברורה, ושישראל דחפה אותו עמוק יותר לתוך מלחמה אזורית. אם הנרטיב הזה יתפוס, השאלה לא תהיה רק מה ישראל השיגה, אלא מה היא שרפה בדרך. לא בטוח שהמחיר הזה יופיע מחר בבוקר. הוא עלול להגיע אחר כך, כשיתברר אם וושינגטון רואה במהלך הזה הצלחה אסטרטגית, או הרפתקה שכפתה עליה מציאות לא רצויה. 

ומעל כל זה מרחפת גם שאלת השרידות האיראנית. כאן אסור להתבלבל. אף על פי שאיראן זזה מעמדתה המקורית, המשטר עדיין חי, מדבר, ומתכונן לשיחות. השגריר האיראני באו”ם כבר הציג את ההפוגה כהישג אסטרטגי, וטען שאיראן תיגש למו”מ מתוך זהירות, לא מתוך כניעה. עבור משטרים כאלה, עצם ההישרדות היא כבר בסיס לניצחון תודעתי. לא ניצחון בשדה הקרב, אלא היכולת לומר, חטפנו, אבל נשארנו על הרגליים. 

לכן, מוקדם מדי לחרוץ דין. מוקדם מדי להכריז על ניצחון מוחלט, ומוקדם מדי גם לדבר על כישלון היסטורי. אבל כבר עכשיו אפשר לומר שהשיפוט על נתניהו לא יעבור דרך סיסמאות, אלא דרך שלוש שאלות פשוטות. האם איראן באמת הורחקה מן הגרעין. האם לבנון נשארת מחוץ להפוגה וחיזבאללה יוצא מוחלש. והאם המחיר מול ארה”ב יתברר כנסבל. אם שלוש התשובות יהיו חיוביות, נתניהו יוכל לטעון שזיהה שעת כושר נדירה. אם אפילו שתיים מהן יתפתחו בכיוון ההפוך, ישראל עוד עלולה לגלות שהרגע שנראה כמו תעוזה, היה בעצם הימור מסוכן.