השקט שמרעיד את המזרח התיכון: האם הפסקת האש היא רק דחיינות מסוכנת?

דווקא עכשיו, כשהטילים שותקים מעט, הרעש הגדול באמת מתחיל. הפסקת האש שנכנסה לתוקף ב-7 באפריל בין ארה"ב לאיראן עדיין מחזיקה, לפחות רשמית, אבל כבר ברור עד כמה היא שברירית. גם היום, 10 באפריל, היא עומדת תחת לחץ כבד, בין היתר סביב שאלת לבנון, שישראל טוענת שאינה חלק מן ההבנות, בעוד איראן, אירופה ושחקנים נוספים מנסים למשוך את ההסכם לכיוון רחב יותר. השקט הזה, במילים אחרות, אינו סוף הסיפור. הוא רק הפוגה קצרה באמצע ויכוח הרבה יותר עמוק.

והוויכוח הזה כבר מזמן איננו רק על איראן. הוא נוגע לשאלה רחבה יותר, איך מדינות חזקות אמורות להתנהל מול איום מתמשך. האם סדר נשמר באמצעות מהלומה ברורה, כזו שלא משאירה מקום לאשליות. או דווקא באמצעות ריסון, פיקוח, דיפלומטיה, המתנה, והרבה אמונה בכך שגם אויב מסוכן אפשר לנהל, לעכב, להכיל.

מצד אחד עומדת התפיסה שאומרת: יש רגעים שבהם העולם מבין רק כוח. לא עוד סבב שיחות, לא עוד ניסוח זהיר, לא עוד מנגנון פיקוח שמבקש לקנות זמן. כוח. מול משטר כמו איראן, עם אידיאולוגיה מהפכנית, שלוחות אזוריות ומאמץ מתמשך להשיג יכולות אסטרטגיות, יש מי שסבורים שכל דחייה היא מתנה. שכל ניסיון "לנהל את האיום" הוא בסוף דרך מנומסת לתת לו עוד זמן, עוד חמצן, עוד מרחב תמרון. לפי הקו הזה, כשאויב בוחן גבולות פעם אחר פעם, עצם ההימנעות מהכרעה עלולה להפוך בעצמה לסוג של חולשה.

ומנגד, במשך שנים שלטה בוושינגטון תפיסה אחרת, שקולה יותר, מוסדית יותר, ובעיני מבקריה גם זהירה מדי. אובמה היה הסמל המובהק שלה, וביידן המשיך חלקים ממנה. לא מפני שהם חשבו שאיראן תמימה, אלא מפני שהם האמינו שמעצמה לא יכולה לבנות סדר עולמי רק על טילים, מטוסים וחיסולים. הסכם הגרעין מ-2015, ה-JCPOA, נבנה בדיוק על ההיגיון הזה: לא לחסל את הבעיה מן השורש, אלא לפקח עליה, להאט אותה, לקנות זמן, ולמנוע הידרדרות כוללת. על הנייר זה נשמע אחראי. בפועל, לא מעט אנשים במזרח התיכון הסתכלו על השנים האלה וחשבו שזו הייתה בעיקר דרך מעודנת לדחות את הרגע שבו יהיה צורך להתמודד באמת.

הנשיא לשעבר ברק אובמהצילום: נועם ריבקין-פנטון, פלאש 90

כאן נכנס המונח המקצועי "עוצמה רכה". במובן הקלאסי, מדובר ביכולת של מדינה להשפיע לא באמצעות כפייה ישירה, אלא באמצעות משיכה, תרבות, ערכים, כלכלה, בריתות ולגיטימציה. ארה"ב היא אולי הדוגמה המובהקת ביותר לכך. היא לא רק נושאות מטוסים. היא גם קולנוע, אוניברסיטאות, טכנולוגיה, שפה, כסף, וסדר תרבותי ופוליטי שחלקים גדולים בעולם עדיין נעים סביבו. לפי החשיבה הזאת, עצם הידיעה שיש מאחוריך עוצמה אדירה, גם אם אינך משתמש בה בכל רגע, יכולה להרתיע יותר מהפעלתה הבלתי פוסקת.

אבל כאן בדיוק יושבת גם נקודת השבר. משום שכל עוד העוצמה נשארת ברקע, היא יכולה להיראות מרשימה, כמעט אינסופית. ברגע שהיא אינה מופעלת שוב ושוב מול פרובוקציות גלויות, תומכי הריסון קוראים לזה אחריות. מתנגדיהם קוראים לזה היסוס. וכשמדובר במשטר שלא מפרש איפוק כתחכום אלא כהזדמנות, כל התיאוריה הזאת מתחילה להישמע הרבה פחות משכנעת. זה בעצם לב המחלוקת. לא אם כוח חשוב, אלא מתי כוח שלא מופעל בזמן מתחיל לאבד את הערך שלו.

לא מעט קוראים ישמעו בתוך הוויכוח הזה הד רחוק מאירופה של שנות ה-30. מהרגע שבו מדברים על "הכלה", "ריסון" ו"קניית זמן", עולה כמעט מיד הזיכרון של המדיניות האירופית מול היטלר, ושל הטענה כי היבשת ניסתה שוב ושוב לדחות את העימות, עד שהמחיר תפח לממדים היסטוריים. ואז, כמעט תמיד, מגיע גם שמו של וינסטון צ'רצ'יל, כסמל למנהיגות שהבינה מוקדם יותר כי יש איומים שאי אפשר "לנהל", אלא צריך לבלום בכוח.

אבל דווקא בגלל עוצמת ההשוואה הזאת, צריך להיזהר ממנה. לא כל יריב הוא היטלר, לא כל היסוס הוא מינכן, ולא כל הפעלת כוח הופכת אוטומטית לצ'רצ'יליות מפוכחת. ובכל זאת, עצם העובדה שהזיכרון הזה עולה שוב ושוב מלמדת עד כמה עמוק החשד הציבורי כלפי מדיניות שמבקשת להכיל איום במקום לשבור אותו.

המראות מטוסי קרב לתקיפות במרחב ביירותצילום: דובר צה"ל

אפשר אפילו ללכת צעד אחורה, אל ההיסטוריה הרחבה יותר. כי מי שמדמיין שהעולם המודרני כבר התעלה מעל הדפוסים הישנים של מאבקי כוח, קצת משלה את עצמו. במשך מאות שנים מעצמות עלו, נאבקו, בנו בריתות, איזנו זו את זו, שוב שברו את האיזון, ושוב חזרו אל המלחמה. בשפת היחסים הבינלאומיים זה נקרא "מאזן הכוחות", הניסיון למנוע משחקן אחד לצבור די עוצמה כדי לכפות את רצונו על האחרים. המושג אולי אקדמי, אבל הרעיון בסיסי מאוד: בני אדם, וגם מדינות, לא נפטרו מהאינסטינקטים העתיקים שלהם. הם רק עטפו אותם בשפה מתוחכמת יותר.

ואולי לכן הוויכוח הזה נשמע כל כך אקטואלי דווקא עכשיו. משום שבמזרח התיכון, יותר מבכל אזור אחר, קשה למכור לציבור את הרעיון שאפשר לחיות לעד על דיפלומטיה בלבד. אנשים כאן מבינים כוח. הם גם מבינים היטב את המחיר של כוח. הם יודעים שמלחמה יכולה להיות מוצדקת, אבל גם יודעים שהיא לא יכולה להפוך למצב הקיום הקבוע. בסוף, שום חברה לא יכולה לחיות רק מהודעות ניצחון, ממפות תקיפה, ומתחושת "עשינו היסטוריה". בני אדם רוצים לגדל ילדים, ללכת לעבודה, לחזור בערב, ולחיות בלי להרגיש שהחיים עצמם תלויים בכל רגע בגחמה של משטר רחוק או בהחלטה דרמטית של מנהיג.

המחאות באיראןצילום: שאטרסטוק

כאן בדיוק נכנסת ההבנה שאפשר להחזיק בשתי מחשבות במקביל. אפשר לחשוב שהאיום האיראני אמיתי, מסוכן, ואסור להקל בו ראש. ואפשר גם להבין למה יש מי שחוששים מעולם שבו כל תשובה היא עוד סבב אש, עוד הכרזה, ועוד מהלומה שמוצגת כפתרון סופי. אפשר לתמוך בפעולה צבאית, ובו בזמן לחשוד עמוקות בתפיסה שלפיה מלחמה, כשלעצמה, מסוגלת לייצר סדר.

גם הרעיון של "עוצמה רכה" אינו נקי מביקורת. בעיני מתנגדיו, זו אינה רק דיפלומטיה מתוחכמת, אלא גם דרך מעודנת של מעצמה לכפות את ערכיה, את תרבותה ואת סגנונה על אחרות, עד שהעולם כולו נעשה אחיד יותר ופחות נאמן לעצמו. אלא שבזמן שהוויכוח הזה מרחף מעל הדיון, אצלנו השאלה הדחופה יותר עדיין פשוטה בהרבה, איך עוצרים איום ממשי.

מה שהפסקת האש הזאת חושפת, בסופו של דבר, הוא מתח ישן ואנושי מאוד: בין הרצון להכריע כאן ועכשיו, ובין הרצון להאמין שאפשר לנהל את הכאוס בלי להיבלע בתוכו. האחת מבטיחה בהירות אך עלולה לסחוף להסלמה. השנייה מבטיחה אחריות אך עלולה להיתפס כהתמכרות לדחייה. בין שתי התשוקות האלה, מתנהלת ההיסטוריה. וגם עכשיו, כשהטילים שותקים, המחלוקת הזאת רחוקה מהכרעה.