ריבוי מודעות האבל במגזר, והבריחה ממסכנות לחירות | טור דעה

לא יודע אם שמעתם את הקטע הבא. אני לא חובב רדיו גדול, אבל משום מה נתקלתי בזה השבוע: בתוכנית הרדיו של קלמן ליבסקינד ואסף ליברמן. על הקו התראיין כתב "המבשר", חיים מרגליות - או בשמו האמיתי: חיים לוריא. אחרי כמה דקות של התפלספות סביב שמו האמיתי ושם העט שלו, סוגיה שמעסיקה לא מעט כותבים וגם קוראים במחננו, ולמה בכלל להשתמש בשם עט, הם הגיעו לעיקר: ריבוי מודעות האבל.

מה קרה שפתאום, בוקר אחד, לוחות המודעות והעיתונים נשטפו בים של מודעות אבל וניחומים?

חיים ענה בפשטות ובחינניות: לא מדובר, חלילה, במגפה שמתפשטת, לא מה שידוע לי, אלא מפני קדושת המועד. כל ילד חרדי יודע שבחול המועד לא מפרסמים מודעות אבל, מה גם שלא יושבים שבעה בחג; מחכים לעיתון שלאחר החג - ואז הכול מתפרסם בבת אחת. חיים אף הוסיף, עבור אלו שבינינו שפחות מבינים בדקויות, שאפשר לזהות זאת גם לפי הנוסח: "זקננו וזקנותינו" וכדומה, סימן שלא מדובר בטרגדיה שהתרחשה זה עתה, אלא באנשים שנפטרו בשיבה טובה.

אבל לא כולם. ישנם גם כאלה שלדאבוננו נפטרו בטרם עת. ישנם גם כאלה שלא זכו שייכתב עליהם "זקננו" ולא "זקנתנו" אלא "בעלי, בני אהובי, ואולי אף נכדתי". מאחורי המודעות האלו מסתתרים סיפורים שצריכים להרעיד את הלב גם כשהשמחה והחגיגיות של חג הפסח כבר התפוגגו, וסיפורים שלצערנו אינם נותנים מנוח גם בעיצומו של חג.

ואני מדבר כמובן על הטרגדיה הכואבת עם פטירתה של האישה, מרת לאה יוכבד זינגר ע"ה. בתו של העסקן ואיש החסד הרב חיים כהן, מהכנסת האורחים "לינת החסד" בשכונת מאה שערים, ירושלים. אישה שכולה חיות ושמחה, שניהלה בהתנדבות ביד רמה ובמלוא אנרגיה את המשחקייה לילדים בהדסה עין כרם, של ארגון "יד אברהם", בראשות העסקן הרפואי הרב חזקי ברוין. אלפים נהנו ממאור פניה וממסירותה לילדים הבאים בצל בית החולים.

המנוחה לאה ע"ה נסעה לבולגריה, כפי שעשתה בשנים האחרונות כדי לחגוג שם את חג הפסח, ושם נקטפה בדמי ימיה בתאונת דרכים מחרידה, בחזור מתפילה בציון בעל ה"פלא יועץ" זיע"א, לדאבון לב משפחתה, מכריה וידידיה. למרבה הצער, המנוחה לאה זינגר ע"ה החזירה את נשמתה ליוצרה, והיא בת 36 שנים בלבד. היא ציפתה 16 שנים לילדים ולא זכתה להיפקד בזש"ק.

הנופשים בחו"ל נראים מאוד נוצצים מבחוץ, בעיקר לצופי הסטטוסים והאינסטגרם, שם עולים התיעודים המרהיבים. מטבע הדברים, לא פעם עולה אצל רבים מאיתנו רגש קנאה: מי ייתן שאהיה גם אני שם מעבר לסטורי, אשב גם אני בקומזיץ על הרי האלפים, אחזיק גם אני כוס יין לצד זמר כזה או אחר. אולי יחוס עליי היושב במרומים ויפתח את אוצרו הטוב וארגיש מקרוב חירות מהי, או שיהפוך אותי לסלב מן המניין, ואוכל להיות בין הראשונים שיוצאים לחופשת פסח - ולשנה הבאה לאירופה אעופה, חסל סדר פסח בבית, אומרים הם, ובצדק כשהם רואים את התמונה הנוצצת אך לא המלאה.

או לחלופין, הקנאה מתבטאת בצביעות ובמוסר כפול והם יוצאים נגד תרבות הנופשים. גם כזה יש. הם מזלזלים באלו שבחרו לעשות את החג מחוץ לבית, במרחקים. אם אני לא יכול - גם אתה לא. והם משחררים את חרצובות לשונם: על כשרות המאכלים, על המטבח, על המסורת - "אל תטוש". ועוד ועוד סיפורי בדיות על המצב במלונות. העיקר, הכול מותר למען המטרה: אם אני לא - גם אתם לא.

נקודה כואבת, אך חשובה, שעלתה השבוע בפורומים שונים (גם אריה ארליך מעיתון "משפחה" כתב בעניין): נהוג לחשוב שמי שנוסע לנפוש בפסח ביעדים רחוקים עושה זאת מתוך רדיפת נוחות או תרבות המודרניזציה. וזה רחוק מלהיות נכון. רבות הן הסיבות שמביאות אדם לנדוד ולעשות את החג רחוק מביתו, רחוק ממשפחתו. הנסיעה הזו היא לעיתים בריחה. ואצל המנוחה לאה זינגר ע"ה זו הייתה בעיקר בריחה מהמבטים המרחמים בבית הכנסת, בריחה מהשאלות השקטות בליל הסדר המשפחתי, כשהאחיינים שואלים "מה נשתנה" - ואין מי שישאל אותה. שם, ממרחקים, הם מתפללים לחירות, חירות אמיתית, לא חירות כזו של "שנה הבאה שוב במלון". הם מבקשים שם חירות לשבת עם המשפחה והילדים יחד, ולזכות ל"והגדת לבנך". המנוחה לאה זינגר ע"ה לא זכתה לחירות שכזו.

מהי טרגדיה? האם רק כשאדם צעיר נלקח בדמי ימיו זו טרגדיה? או שגם כשאדם הולך לעולמו בשיבה טובה יש מי שנשאר עם חלל שלא מתמלא? אנחנו רגילים להזדעזע כשאנחנו שומעים על מותו של אדם צעיר בטרם עת, או על אסון טרגי. אבל האם אדם שהלך לעולמו בשיבה טובה לא יכול להיות בגדר טרגדיה - ולו רק למשפחתו, למי שנשאר מאחור?

ומכאן למודעת אבל קצת אחרת: אמנם לא הייתה אישה צעירה, וזכתה, ובמודעות האבל שלה אכן נאמרו המילים "סבתנו, זקנתנו". היא השאירה דור ישרים מבורך - בנים ובנות, חתנים, נכדים ונינים. אבל היא נפטרה בפתאומיות בחג הפסח, לדאבון לב משפחתה, והיא הייתה בת 70 שנה בלבד במותה.

מדובר באישה הצדקנית, מרת גיטל ציפורה וינברגר ע"ה, אלמנת הרה"ח רבי נטע שלמה וינברגר זצ"ל, אמם של האחים וינברגר, משפחת בעלי מנגנים ידועי שם, ששמם הולך לפנים בארץ ובעולם - מחצר הקודש דושינסקיא ועד מקהלת "מלכות", ממייסדי המקהלה וחבריה.

לא רבים יודעים, אבל למשפחה יש אח נוסף - מוישי שמו. מוישי הוא ילד מתוק ומיוחד. כולו אור ושמחה. השבוע עליתי לבית האבלים לנחם את חברי וידידי, לבית משפחת וינברגר, ונתקלתי בילד המיוחד הזה. טוב, הוא כבר לא ממש ילד, וגם לא נער. מוישי, למרות מוגבלותו, ישב שבעה לצד אחיו החשובים. טוב, לא בדיוק ישב, יותר הסתובב אנה ואנה, ישב בדרכו, ואת החיוך הוא לא הוריד מהפנים.

הם מסתכלים על מוישי ואומרים: אמא ע"ה ממשיכה לצעוד איתו גם לאחר פטירתה, ממרומים, בדיוק כפי שליוותה אותו בחייה. והם מציינים שוב ושוב את מסירותה של האם. מדי בוקר ומדי ערב הייתה מלווה את בנה מוישי למסגרת החינוכית שבה למד. בעיניים האימהיות הרחמניות שלה, שמתחתיהן הסתתרה דאגה גדולה - דאגה לכל מה שקורה גם כשהוא אינו לידה.

האחים, ביושבם בעמק הבכא, מתארים את הקושי הגדול ברגעים הללו כאשר בישרו למוישי על פטירת האם שהוא היה מאוד קשור אליה, והיא אליו, בעבותות של אהבה שאין להן תחליף - הוא התקשה מאוד לעכל את הבשורה ולקח זמן רב להרגיע אותו. כששאלתי: "מה יהיה עם מוישי?" השתררה שתיקה. "זו שאלת השאלות", ענו האחים כמקהלה. "לעת עתה, הוא שוהה אצל אחת האחיות", אמרו.

כשיצאתי מבית האבלים הרהרתי לעצמי - עלינו, על החברה שלנו. אנחנו רגילים להביט בילדים המיוחדים הללו בעיניים מלאות רחמים, ולעיתים גם באיזו תחושת חסד שהקב"ה עשה עמנו שהם ניחנו בחן מיוחד, ושאפשר להשתעשע עמם ולהירגע בידיעה שיש "ארגוני חסד", אנשים טובים שעושים עבודת קודש ומתמסרים עבורם, מתנדבים ומתנדבות שיש להם לב ונפש לאותן נשמות.

אף אחד מאיתנו לא יכול להבין מה עובר בליבה של אם לילד מיוחד - מהרגע שבו הוא בא לעולם ועד שהוא גדל והופך לנער, ולאחר מכן נעשה לאיש. ויש לומר לעיתים גם לנטל של ממש, על אף האהבה.

ההורים לאותם ילדים לא יכולים לקום יום אחד ולברוח לבולגריה לחג, גם לא לחלום על נופש כזה, כי ברוב הפעמים הם צריכים סידור לילד, ולא כל סידור שהם חושבים שהוא נכון עבורו הילד יסכים לו.

מהרגע שבו נודע להורים על השונות, על ה"מיוחדות" שבו, הם נושאים דאגה יומיומית, קיומית, שאינה נותנת מנוח: מי ידאג לו אחרינו? יום יום הם חיים עם השאלה הזו, עם הפחד מהרגע שבו לא יהיו שם להגן עליו מפני העולם.

"לא מדובר במגפה, לא מה שידוע לי" - אמר הכתב. גם במודעה כתוב "זקננו וזקנותינו", מה שמעיד שלא מדובר במי שנפטרו בטרם עת. כן, זה נכון. אבל לפעמים הפתאומיות, ובפרט כשמדובר באם לאותם ילדים מיוחדים - הופכת את המקרה לטרגדיה של ממש, לאדם שנשאר ילד, ולמשפחה כולה שלא יודעת להחליף אמא אחת.