טראמפ כמעט מתחנן לעסקה, וזו עלולה להיות טעות היסטורית

טראמפ משדר בשבועות האחרונים מסר בעייתי מאוד, כמעט מתחנן לאיראנים שיחתמו על עסקה, כאילו הוא זה שזקוק לה יותר מהם. במקום לנצל את נקודת החולשה של המשטר, הוא ממהר להציע לו סולם ירידה, חבל הצלה, ויציאת כבוד. זו איננה אסטרטגיה של ניצחון, זו שגיאה היסטורית.

הבעיה איננה רק עצם הנכונות לדבר. הבעיה היא הטון, הלחץ, והבהילות. איראן מבינה היטב שכשוושינגטון נשמעת לחוצה, המשמעות היא שהאמריקנים חוששים מהמשך מלחמה. מבחינת טהראן, זהו אות להקשיח עמדות, למשוך זמן, ולנסות לחלץ הישגים בלי לשלם את המחיר האמיתי.

המשטר האיראני הוכיח במשך עשרות שנים שהוא חי על מריחות, על הונאה, ועל ניצול חולשה מערבית. כל הסכם שהוא חותם עליו הוא בעיניו תחנת מעבר, לא סוף פסוק. הוא יספוג את הלחץ, יחתום כשצריך, יחייך למצלמות, ואז יחזור בשקט, במעבדות, במנהרות, ובאתרים שלא נחשפו, אל אותה מטרה ישנה, נשק גרעיני מבצעי.

מי שמאמין שאפשר לקנות יציבות מול משטר כזה באמצעות עוד דף נייר, לא למד דבר. איראן לא צריכה הרבה, רק כמה שנים של שקט יחסי, קצת פחות לחץ, קצת פחות אש, וקצת יותר תמימות מערבית. זה כל מה שנדרש לה כדי להתקרב, הפעם בחשאי, לטילים גרעיניים מוכנים לשיגור.

כאן בדיוק טמונה הטעות. במקום להמשיך ללחוץ, לשחוק, ולמנוע מהמשטר להתאושש, טראמפ מאותת לו שיש דרך להינצל. במקום להבין שמשטר כזה צריך להיות תחת מלחמה רצופה עד קריסתו, הוא פותח לו חלון חמצן. ובמזרח התיכון, חלון חמצן לאויב אידיאולוגי הוא לפעמים גזר דין מוות לעתיד.

האמת הקשה היא שאין פתרון ביניים מול הרפובליקה האסלאמית. או שמכריעים אותה, או שהיא חוזרת. או שמפילים את המשטר, או שהוא ישקם את עצמו. כל עצירה באמצע, כל הסכם חלקי, כל ריכוך של הלחץ, הם רק דחיית העימות הגדול לשלב מסוכן יותר.

אם טראמפ ימשיך בקו הזה, הוא עלול להיזכר לא כמי שמנע מלחמה, אלא כמי שנתן למשטר האיראני את הדקות, החודשים, והשנים שהיה צריך כדי לחזור חזק, נקמני, וקטלני יותר. לא שלום ייצא מזה, אלא אשליה קצרה, שבסופה טהראן תעמוד קרובה הרבה יותר לפצצה, וליכולת שיגור שלא תהיה עוד תיאורטית.