בנט שוב מוכיח: מרן צדק עליו מהיום הראשון

הבוקר הזה סיפק רגע נדיר של כנות פוליטית. נפתלי בנט, האיש שבנה את כוחו הציבורי מתוך המרחב הדתי לאומי, כבר לא מנסה אפילו לטשטש. בראיון בגלי צה"ל הוא הודיע בפה מלא כי הוא תומך בתחבורה ציבורית בשבת, "בכל עיר שרוצה", והוסיף כי הוא תומך גם בנישואים אזרחיים.

אפשר לעטוף את זה בסיסמאות של "שכל ישר", אפשר למכור את זה כהתרחבות אל לב הקונצנזוס החילוני, ואפשר גם להציג זאת כמהלך טקטי של מי שמרגיש את הירידה בסקרים ומנסה לבלום אותה באמצעות קריצה אל קהלים חדשים. אבל אחרי כל המילים היפות, נשארת אמת פשוטה אחת: זהו לא מהלך טקטי בלבד, אלא חשיפת הכיוון האמיתי.

בנט אולי מבקש לשכנע שהוא עדיין "איש ימין", ואף מדבר על "המודל ההונגרי" ועל הצורך בציבור ימני ממלכתי שיחליף את הממשלה. אבל הציבור החרדי, וגם רבים בציבור המסורתי, אינם בוחנים את הימין רק בשאלות של ביטחון, ריבונות או התייצבות מול השמאל המדיני. יש גם מבחן יסודי יותר, מבחן הזהות היהודית של המדינה. מי שמבקש לקדם תחבורה ציבורית בשבת ונישואים אזרחיים, מאותת בפשטות שהוא מוכן לשחוק את הסטטוס קוו, ולכרסם בעוד אבני יסוד שבמשך שנים שמרו על צביונה היהודי של מדינת ישראל.

וכאן בדיוק אי אפשר שלא לחזור לדברים הנוקבים שאמר בשנת 2013 מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל. אז, כאשר רבים עוד ניסו להאמין שמפלגת "הבית היהודי" מייצגת יהדות ומסורת, מרן ראה רחוק יותר. הוא אמר בשיעורו השבועי, במפורש ובלי להתנצל: "הם רוצים לעקור את התורה, לעשות נישואים אזרחיים, לעשות תחבורה ציבורית בשבת. אלה דתיים אלה? אסור לקרוא אותם דתיים. אסור לבחור בהם".

ועוד הוסיף: "כולם רשעים שונאי תורה. שונאי מצוות. איך טועים בהם שהם דתיים? יש בחברי כנסת שלהם אנשים כופרים מהעיקר. חילוניים לגמרי. זה בית היגודי. של גויים." ועל בנט עצמו רמז: "יש לו כיפה קטנה על הראש כמו העיניים שלו, ועושה את עצמו דתי".

באותם ימים היו מי שהרימו גבה. היו מי שטענו שמדובר בהתבטאות קשה מדי, חריפה מדי, פוליטית מדי. אבל השנים חלפו, והבוקר הזה מעניק לדבריו של מרן תוקף מחודש, כמעט מצמרר בדיוקו. מה שנאמר אז כאזהרה, נשמע היום כתיאור עובדתי.

הרי זו אינה פליטת פה. זו אינה מעידה מקרית. מדובר בשתי עמדות יסוד, שהן סמן מובהק של סדר יום ליברלי חילוני, לא של מחויבות למסורת ישראל. וכאשר מי שעמד בעבר בראש מפלגה דתית מאמץ אותן בגלוי, אין כאן "התפתחות", אלא הסרת המסכה האחרונה.

גם התגובה המהירה של יאיר גולן מלמדת הכול. בשמאל הבינו מיד את גודל האירוע, ולכן מיהרו לברך. גולן קיבל את בנט ב"וולקאם", שיבח את המעבר שלו אל עמדות ליברליות, ואף קרא לו להמשיך הלאה, אל "מהלכים מדיניים" ו"פרידה מפנטזיות הסיפוח". זו איננה עקיצה בלבד, אלא חיבוק פוליטי. וכשיריביך האידיאולוגיים מברכים אותך על "ההתקדמות" שלך, כנראה שגם הם מבינים היטב לאן פניך.

לכן, בעיניים חרדיות, וגם בעיניים יהודיות שמרניות רחבות יותר, אין כאן עוד ויכוח נקודתי על תחבורה או על מסלול נישואים חלופי. יש כאן שאלה בסיסית בהרבה: האם אפשר עדיין להציג את בנט כאיש של מחנה מסורתי, יהודי, שמחובר באמת לערכי השבת, המשפחה והזהות היהודית של המדינה. התשובה, ככל שהוא מדבר יותר, נעשית ברורה יותר.

אפשר כמובן לנסות למתג זאת כפרגמטיות. אפשר לטעון שזו התאמה למציאות הישראלית המורכבת. אבל הציבור אינו טיפש. כשהקו נמשך שוב ושוב דווקא לכיוון שמפרק עוד נדבך בזהות היהודית, מבינים שמדובר בבחירה ערכית, לא רק בחישוב אלקטורלי.

בסופו של דבר, בנט לא רק נאבק על מנדטים. הוא נאבק על הגדרה. האם הוא עדיין מבקש להיתפס כאיש ימין עם שורשים יהודיים עמוקים, או שכבר החליט שהדרך חזרה ללשכת ראש הממשלה עוברת דרך אימוץ עמדות שבעבר היו מזוהות כמעט רק עם המרכז שמאלה. הבוקר הזה נתן תשובה די ברורה.