דווקא עכשיו, ביקור כזה הוא קידוש ה’ ולא סיבה להתנצלות

בתקופה שבה לומדי התורה ובני הישיבות נרדפים שוב ושוב על ידי בני עמנו התועים, ולעיתים גם זוכים ליחס מבזה ונבזי, יש משמעות עמוקה מאוד לרגע שבו מנהיג זר, שאינו יהודי, בוחר לבוא דווקא אל היכל התורה, כדי לכבד, להוקיר ולהביע הערכה.

חבייר מיליי לא בחר לבקר באוניברסיטה, לא בטכניון, ולא במוסד שמסמל עוצמה חומרית, מדעית או כלכלית. הוא בחר להגיע לישיבה קדושה. למקום שבו יושבים בחורים צעירים ושוקדים על תורת ה’. זה כשלעצמו מסר גדול, חד וברור, גם פנימה וגם החוצה.

דווקא בשעה שיש מי שמנסים לצייר את בני הישיבות כנטל, כבעיה, או כמי שחיים מחוץ לסיפור היהודי והלאומי, מגיע נשיא של מדינה חשובה, שאינו בן ברית טבעי של עולם התורה, ומעניק כבוד פומבי ללומדי התורה. זה אינו פרט שולי. זהו מחזה שיש בו קידוש ה’ של ממש.

מי שמבקש לראות כאן רק את שאלת סדרי הישיבה, ומתעלם מן המשמעות הרחבה של האירוע, מחמיץ את העיקר. ודאי שסדרי הלימוד יקרים וקדושים, וודאי שיש מקום לדון באופן הראוי שבו נכון לקיים ביקור מסוג זה. אבל מכאן ועד הפיכת עצם האירוע למוקד של גנאי, הדרך רחוקה מאוד.

יש רגעים שבהם עצם הופעתו של מנהיג גוי בהיכל תורה, מתוך כבוד כן והערכה גלויה, היא אמירה בעלת משקל. היא אומרת לעולם כולו שיש עדיין מי שמבינים היכן פועם הלב של העם היהודי. לא רק במסדרונות של כוח, ולא רק בזירות של הישגיות מודרנית, אלא גם, ואולי בעיקר, בבית המדרש.

ולא צריך להתבייש גם לומר את הדבר בפשטות: כאשר בני עמנו עצמם מדברים לעיתים בחריפות נגד בני הישיבות, יש ערך מיוחד לכך שאדם שאינו יהודי מזהה את גודל השעה, ומבקש לחלוק כבוד ללומדי התורה. יש בזה לא רק מחווה דיפלומטית, אלא היפוך מבט. העולם רואה מה שיש בתוכנו מי ששכחו לראות.

גם במקדש נהגו כבוד בעמי העולם שבאו מתוך הכרה, כבוד ורצון להתקרב. המסורת היהודית מעולם לא ראתה זלזול אוטומטי בגוי שבא בכבוד אל הקודש. להפך. יש משמעות עמוקה לרגע שבו אומות העולם מכירות במשהו מן האור שמאיר מתוכנו.

לכן, אפשר להתווכח על הסגנון, על התזמון, על הפרטים. אבל עצם הביקור הזה, דווקא בעת הזאת, אינו חרפה אלא זכות. לא חילול, אלא קידוש ה’. לא סיבה להתנצל, אלא רגע שראוי לדעת גם להעריך.