האם ינון מגל מסוכן לחומות החרדיות? יהודה רוסט עם מחשבות אחרי יום העצמאות

לא כל הקוראים יאהבו את הטור הנוכחי, אבל לפעמים צריך להניח את הרכלנות הפוליטית בצד – ולעסוק בליבה עצמה. לחפור בסוגיות נוקבות, לעורר שאלות גם אם אין בסופן מסקנות, בטח לא חד-משמעיות.

השבוע חגגה המדינה את יום העצמאות, המכונה בשפת סאטמר "יום אידם". קל מאוד לצקצק נגד הקנאים, ללעוג לתהלוכות ה"שק ואפר" או לחזור על הבדיחה השחוקה כי הספר החסידי היחיד שעוסק בה' באייר הוא ה'דברי יואל' מסאטמר – אבל כל אלה מכסים על האמת עצמה, והיא הרבה יותר מורכבת.

ממרחק של 78 שנים מאז "פרוץ המדינה", נראה כי הציבור החרדי כולו נגד העמדה הקנאית. הרי אנחנו חלק מהמדינה עצמה; כבר שנים רבות שהמפלגות החרדיות שותפות מרכזיות ברוב ממשלות ישראל, אנש"ינו שולטים על עמדות כוח עתירות משאבים, והיד נטויה ממירון ועד קק"ל. ומה לגבי ההתנגדות למדינה? אלה סתם שוליים. קומץ סהרורי "בלתי מייצג".

אין ספק שמחבקי האיראנים אינם מייצגים אף אדם חרדי שפוי, אבל האם ניתן לטעון כך כלפי שאלת היחס למדינה? מילא אם היה מדובר רק בוויכוח היסטורי – שיתכבדו ההיסטוריונים ויתלשו איש את שערות רעהו מי אמר ש"כך היא גאולתן של ישראל קמעא קמעא" (האמרי אמת מגור שלחם נגד הציונים בכל דרך), או מי התבטא שהצהרת בלפור היא "שמייכל פון הימל" – חיוך משמים (הרב מבריסק שצאצאיו אוחזים בחרב הקנאות), או ש"סוף סוף יש ליהודים מקום להניח את הראש" (האדמו"ר רבי אהרן מבעלזא).

אלא שלדיון הזה, כך מסתבר, יש השלכות מרתקות על מגמות שתופסות יותר ויותר מקום גם בשולי הציבור החרדי המיינסטרימי, ולא רק שם. החיבור החרדי-לאומי נמצא במגמת התחזקות, וכל שנותר לדון הוא האם זו תוצאה של שינויי השקפה או של אובדן זהות? האם זו תופעה מסוכנת או לא?

קחו את הטקס החרדי ליום הזיכרון בבית שמש. על הבמה כיכב זמר שמקפץ בחתונות ליטאיות, לצידו מקהלה בלבוש חסידי מלא. כך גם הבחורים שנוהרים לטקסי הזיכרון וחגיגות העצמאות "כדי לחוש חלק", או העולים החרדים להר הבית שמספרם גדל והולך חרף עמדת פוסקי ההלכה ואזהרות עורכי 'יתד נאמן'.

הרחמן יקלל את המדריכה ציפורה

"איך אפשר להתעלם מלהודות להשם?", שאל לא אחר מרבי יוסף חיים זוננפלד באותם ימים, "כל כך הרבה שנים מצפים לגאולה, אולי הגיעה השעה?". כגודל הציפייה כך האכזבה. בתש"ח עוד היו ריקודים בריכוזים חרדיים עד שאחד מגדולי האדמו"רים נאלץ להזהיר כי "מי שירקוד איתם לא ירקוד לעתיד לבוא". בתש"ט ובתש"י כבר לא רקדו.

מאורעות ילדי תימן נעלו סופית את הדלת. תפילת "הרחמן הוא יקלל את המדריכה ציפורה" גוזרת הסימנים, אשר מיוחסת לרב שלמה מחפוד שליט"א, סימלה את סתימת הגולל על החיבור בין החרדים של אז לכופרים שהנהיגו את המדינה.

אבל אז הגיעו ימי 77'. ממשלת בגין העניקה עוגן תקציבי נדיב לחרדים פלוס ערימת ענק של חוקי דת שכיום לא ניתן לחלום עליהם. החרדים מצאו שותף. מי שביטא זאת טוב מכולם היה הרב שך ב"נאום השפנים" המפורסם, הרבה לפני שנתניהו ודרעי התווכחו מי הקים את גוש הימין. זרעיו של בלוק זה נטמנו כבר אז.

מאז ועד היום החרדים והימין הם גוש אחד, למעט אי-אלו הפסקות קלות ולא מייצגות. אלא שבחסות החיבור היו שטשטשו את החומות ולא הבחינו בהבדל הדק בין רוח המסורת של מצביעי הימין, לבין הרוח הציונית והלאומית שהרב שך עצמו לחם בה בכל כוחו. האהדה ברחוב החרדי לבן גביר כיום היא רק סימפטום קצה של אותו תהליך.

ינון מגל – משלנו?

פעם ידע כל בחור חרדי ש"הטמבליוזיה הפסולה" זה כל מה שמרצד על המסך, אבל היום יש שם חבר'ה משלנו. קחו את ינון מגל. איש עם המון כוונות טובות, שיודע לדבר את השפה החרדית ולשאת את דגלה בגאווה. הוא זועק מהלב את כבוד לומדי התורה, מנפץ לשונאי הדת את התזה. הוא כבר מזמן לא רק סלב ימני, הוא סלב חרדי.

למר מגל האיש מגיע המון יישר כוח. ולא רק בגלל שהוא מעסיק חסיד בשירותי הסושיאל שלו. איש לא ייקח את הזכויות הרבות ששמורות לו. אבל לצד זאת, ינון גם מתגאה למשל שהוא משפיע על גיוס חרדים וחיבורם לציונות ולאומיות יותר מכל אחד אחר.

הוא צודק. מי כמוהו יודע כמה מאזינים יש לו בציבור החרדי, כולל בישיבות הליטאיות הכי טובות. לא משנה מה כלי המדיה דרכו הם צורכים זאת, העמדות של ינון וחבריו מוכרות היטב לחרדים רבים והן גם מחלחלות ומשפיעות.

ערוץ 14 הוא סמל שמוליך את המגמה. לבעלים שלו יש לאחרונה בעלות גם על כלי תקשורת חרדיים; מי שעוקב יגלה שהם משנים את הקו בהתאם. רוח המפקד העקיפה או הישירה נותנת טון ברור. מוזמנים לחפש מי עזב לאחרונה כלי תקשורת בולט ולמה דווקא הוא.

האם זה טוב או רע, מסוכן או להיפך? מי אנחנו שנקבע. מה שבטוח כי מדובר בתופעה, והיא לגמרי לא שולית.