מירון נסגרת, והשאלה נשארת פתוחה

מירון לא הייתה עוד אירוע. היא לא הייתה הופעה, לא פסטיבל, לא בילוי המוני ולא עוד נקודה בלוח השנה. מירון הייתה, במשך דורות, מקום שבו יהודים פשוטים, מכל העדות והחוגים, עלו לרבי שמעון בר יוחאי עם כאב, שמחה, תפילה, דמעות, ילדים על הכתפיים וסירים של אוכל חם. לכן, כאשר דווקא מירון נסגרת בפני ההמונים, והכניסה נשארת למעטים בלבד, הכאב הציבורי אינו רק על ביטול אירוע. הוא על תחושה עמוקה הרבה יותר: משהו ביחס למסורת היהודית שוב נעשה קל מדי לביטול.

אין כאן מקום לזלזל בסכנה. איש אינו רשאי לשחק בחיי אדם. אחרי אסון מירון, ואחרי שנים של עומס, צפיפות, כאב ומשפחות שנשארו עם פצע פתוח, ברור שכל מי שאחראי לשלום הציבור חייב לנהוג בזהירות. גם המצב הביטחוני בצפון אינו פרט שולי. אבל דווקא משום שמדובר בחיי אדם, השאלה חייבת להיות רצינית ולא סיסמתית: האם המדינה יודעת לנהל אירוע קדוש, או שהיא יודעת בעיקר לסגור אותו?

כאן מתחיל הכאב. הציבור החרדי רואה סביבו מדינה שיודעת, כשצריך, להפעיל מערכות שלמות בשביל מגרשי כדורגל, מופעי ענק, אירועים המוניים, פסטיבלים וחגיגות תרבות שאין לו בהן חלק. שם מוצאים פתרונות, שם מקימים מערכי אבטחה, שם פורסים כוחות, שם בונים מתווה, שם מדברים על ניהול סיכונים. אבל כשמגיעים למירון, פתאום המילה המרכזית היא "סכנה". פתאום אין מתווה, אין מרחב, אין פתרון, אין יכולת. רק מחסומים.

התחושה הזו, גם אם יש מי שינסה לדחות אותה כרגשית מדי, היא תחושה אמיתית. היא אינה נולדת רק מהחלטה אחת של פיקוד העורף או מהודעת משטרה אחת. היא נולדת משנים שבהן הציבור החרדי מרגיש שהמסורת שלו נבחנת תמיד דרך זכוכית מגדלת של חשדנות. כשיהודים עולים לקבר תנא קדוש, זה "אירוע בעייתי". כשמאות אלפים מתכנסים במקומות אחרים, זו "תרבות", "ספורט", "פנאי" או "חופש ביטוי".

אבל מירון קדמה לכל הוויכוחים האלה. מירון אינה רכוש של מגזר אחד, ובוודאי אינה רכוש של עסקנים, תקנות או ועדות. הרבה לפני שההילולה קיבלה את הצורה המוכרת שלה בדורות האחרונים, היו עדות שלמות שעלו להר הזה באהבה פשוטה. ובתוך הסיפור הזה יש מקום מיוחד ליהודי צפון אפריקה, ובמיוחד ליהודי מרוקו, שראו במירון בית של קדושה, שמחה והכנסת אורחים.

זקני העולים זוכרים זאת היטב. לפני עשרות שנים, הרבה לפני שהאירוע הפך למכונה מאורגנת של תחבורה, גדרות, כרטיסים ותדרוכים, היו מגיעות משפחות משפחות. אוהלים רבים מספור נפרסו סביב ההר, ילדים התרוצצו בין המדורות, והאוויר התמלא בריח של קוסקוס, בשר, שתייה, עראק ושפע של הכנסת אורחים. אנשים לא באו "לצרוך אירוע". הם באו להיות חלק ממסורת. מי שהיה לו, חילק. מי שלא היה לו, קיבל. זו הייתה יהדות חיה, עממית, חמה, בלי שלטים, בלי יחסי ציבור ובלי הצורך להסביר את עצמה לאולפנים.

הנקודה הזו חשובה במיוחד, מפני שמירון מוצגת לעיתים כאירוע חרדי-אשכנזי צפוף ומסובך. זו תמונה חלקית מאוד. למירון יש שורשים רחבים בהרבה. ספרדים, מרוקאים, אנשי צפת, חסידים, בני עדות המזרח, משפחות פשוטות ויראי שמים מכל הסוגים, כולם היו חלק מההר הזה. השפע שהיה שם לא היה רק אוכל ושתייה. הוא היה שפה יהודית של לב פתוח: באת לרשב"י, אתה לא נשאר רעב.

לכן, הסגירה של מירון אינה פוגעת רק בסדרי הילולה. היא פוגעת בזיכרון. היא מנתקת המונים ממקום שהוריהם וסביהם הכירו לא כאתר תיירות, אלא כנקודת חיבור. כשאדם יודע שסבו עלה לשם, שאמו חילקה שם אוכל, שאביו שר שם פיוטים, שהמשפחה שלו נטעה שם זיכרונות של אמונה, קשה לו לקבל את זה כעוד "החלטה מנהלית".

המדינה רשאית ואף חייבת להציב גבולות בטיחותיים. אבל היא אינה יכולה להתייחס למסורת של מאות אלפי יהודים כאילו מדובר במטרד לוגיסטי. אם יש סכנה, צריך לנהל אותה. אם יש עומס, צריך לתכנן אותו. אם יש כשלי תשתית, צריך לתקן אותם. אם יש צורך בפיזור קהל, צריך לבנות מודל חכם. סגירה מוחלטת אינה יכולה להפוך לברירת המחדל בכל פעם שהאירוע מורכב מדי לניהול.

בציבור החרדי לא מבקשים הפקרות. לא מבקשים דריסה של הנחיות. לא מבקשים להתעלם מפיקוד העורף. מבקשים יחס הוגן. מבקשים שמדינת ישראל תדע להשקיע באירוע יהודי קדוש לפחות את אותה רצינות שהיא משקיעה באירועי ענק אחרים. מבקשים שההר לא ייראה בעיני הרשויות כבעיה, אלא כאחריות. אחריות לא סוגרים. אחריות מנהלים.

אפשר היה, אולי, להסביר הכול בשם הביטחון. אפשר היה לומר שהשנה אין ברירה, שהצפון רגיש, שהמצב מחייב זהירות קיצונית. אבל גם אז, מן הראוי היה שהשפה תהיה אחרת. פחות הודעות קרות, יותר הכרה בכאב. פחות תחושה של "אל תגיעו", יותר אמירה של "אנחנו יודעים מה מירון בשבילכם, ואנחנו עושים הכול כדי לשמר את המסורת במינימום סכנה". לפעמים, אפילו כשההחלטה קשה, הכבוד שבו היא מתקבלת עושה את כל ההבדל.

כי מירון אינה רק מקום. מירון היא מבחן. מבחן ליכולת של מדינה יהודית להבין מסורת יהודית גם כשהיא לא נוחה לניהול. מבחן ליכולת של מערכת אזרחית וביטחונית לדבר עם ציבור מאמין לא מלמעלה למטה, אלא מתוך כבוד. ומבחן ליכולת שלנו לזכור, שגם בעידן של מחסומים, תקנות ומגבלות, יש דברים שאי אפשר למדוד רק במספרי משתתפים.

השנה, ההמונים לא יעלו להר. רק מעטים ישמרו על הגחלת במקום שבו דורות ביקשו להדליק אור. אבל השאלה שתישאר אחרי ל"ג בעומר תהיה גדולה בהרבה מהשנה הזו: האם מירון היא סכנה שצריך להרחיק ממנה יהודים, או מסורת שצריך סוף סוף ללמוד איך לכבד, להסדיר ולשמור.