"חשבתי שזה כבר מאוחר מדי. שלוש שנים אחר כך יצאתי עם מקצוע ביד"

אני זוכר את הרגע שבו הבנתי שאני חייב לשנות כיוון. הילד ביקש משהו קטן, ואני כבר חישבתי בראש אם החודש זה אפשרי. אחר כך דיברו בבית על חופשה, ואני חייכתי מבחוץ, אבל בפנים ראיתי רק את חשבון הבנק. עבדתי, התאמצתי, לא חיפשתי קיצורי דרך. ובכל זאת הרגשתי שאין לי מקצוע אמיתי ביד. לא משהו שפותח דלת, לא משהו שמאפשר לבנות עתיד יציב יותר למשפחה שלי.

בהתחלה אמרתי לעצמי שזה כבר מאוחר מדי. עכשיו להתחיל ללמוד? עכשיו להיכנס למסלול של שלוש שנים? ומה עם הבית, הפרנסה, התפילות, הכשרות והסביבה החרדית שאני צריך? לא פחדתי ממאמץ. פחדתי להשקיע זמן וכוחות ובסוף להישאר עם תעודה יפה, אבל בלי מקצוע שבאמת עובד בשטח.

ואז שמעתי על פרויקט יואב.

לא נרשמתי מיד. בדקתי. רציתי להבין אם מדובר בעוד הבטחה, או במסלול שבאמת נבנה לאנשים כמוני. די מהר הבנתי שהרעיון כאן שונה. יואב מציע לצעירים חרדים מסלול של שלוש שנים, עם הכשרה מקצועית, תעודת הנדסאי מוסמך מרשת מכללות אורט, ניסיון מעשי ביחידות טכנולוגיות וסיוע להשתלבות בתעשייה.

לפרטים נוספים לחצו כאן>>

מה שתפס אותי היה שלא ביקשו ממני לוותר על מי שאני. הייתה סביבה מותאמת, כשרות, זמני תפילה, ליווי ואנשים שמבינים את אורח החיים החרדי. בפעם הראשונה הרגשתי שאפשר להתקדם מקצועית בלי לשים את הזהות שלי בצד.

הייתה גם המלגה בסך 8,300 ₪ מהחודש הראשון, שעזרה לי מאוד לשלב בין הלימודים החשובים והמחויבויות בבית.

אבל הייתה עוד נקודה. העולם בחוץ התחיל להשתנות כולם התחילו לדבר על בינה מלאכותית. מערכות חכמות כבר כותבות קוד, מנתחות נתונים ומבצעות משימות שפעם דרשו שעות של עבודה. שאלתי את עצמי אם נכון להיכנס היום לתחום צר מדי, כזה שנראה נוצץ עכשיו אבל עלול להשתנות מהר מאוד.

ביואב הבנתי שהתשובה היא לבחור מקצוע עם בסיס רחב יותר. מקצוע שבו הטכנולוגיה היא כלי, לא תחליף לאדם. מקצוע שדורש חשיבה, תכנון, פתרון בעיות, הבנה של מערכות וגם קשר לעולם המעשה. שילוב של ראש וידיים. לא רק ידע על המסך, אלא יכולת לפעול במציאות.

לכן היה חשוב לי שיש ביואב כמה מסלולים, ולא רק דרך אחת. אלקטרוניקה, בניין ואדריכלות, חשמל, תוכנה עם בינה מלאכותית, תעשייה וניהול. כל אחד יכול לבדוק מה מתאים לו, מה נכון ליכולות שלו ומה נותן לו סיכוי אמיתי להשתלב בעולם העבודה של מחר.

התחלתי ללמוד, וזה לא היה קל. הייתי צריך לחזור להרגלי למידה, להתמודד עם חומר חדש, להחזיק בית ושגרה, ולא לוותר כשקשה. אבל בכל פעם שעלתה בי השאלה למה אני עושה את זה, זכרתי את התשובה. לא באתי רק ללמוד. באתי לבנות עתיד.

עם הזמן הרגשתי את השינוי. מושגים שפעם נשמעו רחוקים נהיו ברורים. העבודה המעשית נתנה לי ביטחון. הליווי עזר לי לא להרגיש לבד. והכי חשוב, ראיתי שאני מתקדם למקצוע שיש לו מקום אמיתי בתעשייה.

שלוש שנים עברו. בסוף יצאתי עם תעודת הנדסאי, ניסיון מעשי, שפה מקצועית וביטחון שלא היה לי קודם. אבל מעבר לכל זה, יצאתי עם תחושה שיש לי מקצוע ביד.

היום, כשאני מסתכל אחורה, אני יודע שהמשפט מאוחר מדי היה רק פחד. לפעמים כל מה שצריך הוא לבדוק התאמה, לשאול, להבין אם המסלול נכון לך, ולעשות צעד ראשון. כי יכול להיות שגם אתה חושב שזה כבר מאוחר מדי. ויכול להיות שבעוד שלוש שנים תגיד לעצמך שזה היה הרגע שבו הכול התחיל.