קנאת ירושלים: למה שוב לא זכינו לעלות מירון?

אין אנו יודעים חשבונות שמים, מדוע כלל ישראל לא זכה השנה לחגוג בהמוניו במירון ביום הילולת רשב"י. זו אינה הפעם הראשונה בשש השנים האחרונות שאנו יורדים מהר מירון בראש מושפל, בתחושת החמצה וכאב. ואולי דווקא כעת זה הזמן להיזכר בדברים שכתבו גדולי ישראל על היחס שבין מירון לירושלים.

בשנת תק"ך פקדה רעידת אדמה קשה את העיר צפת והחריבה את רוב בתיה. שנים לאחר מכן, בשנת תקצ"ז, באה רעידת אדמה נוספת, קשה אף יותר מקודמתה, והחריבה את אשר נותר. ובשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' רל"ג) כתב שרעידות האדמה בצפת עיר הקודש הן מסימני הגאולה, כמאמר המשנה במסכת סוטה שבעקבתא דמשיחא "הגליל יחרב". וממילא יש בכך נחמה מסוימת, שקרובה ישועתנו לבוא.

אך החתם סופר מוסיף יסוד נוקב יותר. לדבריו, רעידת האדמה באה כביכול מקנאת ירושלים. שכן ירושלים היא שער השמים, העיר שחוברה לה יחדיו. שם הר המוריה שעליו נעקד יצחק אבינו לכבוד הקב"ה, שם שכב יעקב אבינו וחלם על הסולם שמלאכי אלוקים עולים ויורדים בו, ושם הר הבית שלא זזה שכינה מהכותל המערבי לעולם. ואילו במשך השנים הפנה הציבור את לבו בעיקר לצפת ולמירון, מקום קברי הצדיקים, רשב"י והאר"י הקדוש, עד שירושלים נשכחה מעט והורד הדרה וכבודה.

ודאי שמעלה עצומה היא להשתטח על ציונו של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, ובפרט ביום ההילולא. בזוה"ק (ח"א עמ' רי"ח) מובא על דברי הגמרא במסכת מועד קטן "רוכב ערבות שש ושמח בבוא אליו נפש צדיק", שביום ל"ג בעומר יש בעולמות העליונים שמחה גדולה ומופלאה, וכל פמליא של מעלה מתכנסת לשמוח בכבודו של רשב"י. ובשם האר"י הקדוש מובא שרשב"י עצמו עומד ביום ההילולא על ציונו ומברך את כל הבאים לשמוח בשמחתו.

מירון תשפ"וצילום: ארי קופרשטוק

אלא שיחד עם גודל המעלה, יש להיזהר שלא לפגוע חלילה בקדושת ירושלים, ואף לא בקדושת מירון עצמה. חובה להגיע למקומות הקדושים מתוך קדושה וטהרה. וכבר כתב הגר"ע יוסף זצוק"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סי' ל"ה), שבשנים האחרונות אין הצניעות שמורה כראוי במירון ביום ההילולא, ורבים נכשלים במה שנאמר "ונשמרת מכל דבר רע". לכן כתב ששומר נפשו ירחק מהמכשולות, ועדיף לעיתים לבקר בציוני הצדיקים בזמנים אחרים, כאשר המקום רגוע יותר ואפשר להגיע מתוך יישוב הדעת וקדושה.

מסופר על בעל ה"אמרי אמת" מגור זיע"א, שלאחר שחרור הכותל בשנת תשכ"ז הגיע למקום הקדוש לאחר מאמץ גדול, כאשר חסידיו נושאים אותו בכיסא בירידה התלולה אל רחבת הכותל. החסידים היו בטוחים שהרבי ישהה זמן רב באמירת תהלים, לאחר אלפיים שנות גלות וגעגוע למקום המקדש. אולם לאחר דקות ספורות בלבד ביקש לשוב לביתו.

כששאלוהו לפשר הדבר, השיב בכאב שקשה עליו השהייה במקום קדוש כל כך, כאשר בסמוך אליו מקום המקדש עדיין חרב ושועלים מהלכים בו. דווקא הקרבה למקום מעוררת בלבו את עומק הגעגוע והכיסופים לבית חיינו שנחרב, ומרוב צער על גלות השכינה לא היה מסוגל להישאר שם זמן רב.

ומכאן הקריאה לכל יהודי שלבו חם לעבודת ה' - לזכור את ירושלים. לא להסתפק רק בנסיעות למירון ובביקורים בקברי צדיקים, אלא לקבוע גם עתים להגיע אל שריד בית מקדשנו, להתפלל על הכלל ועל הפרט, ולנצל את הזכות העצומה שניתנה לנו בדור הזה לעמוד סמוך לשער השמים.

ואף מי שמתפלל הרחק מירושלים ומהכותל, צריך לזכור את דברי הפסוק "בבית אלוקים נהלך ברגש". כל בית כנסת הוא מקדש מעט, וחייבים לנהוג בו בכבוד וביראה.

וזהו גם מה שאמרו חז"ל במסכת בבא בתרא "חולה בתוך ביתו ילך אצל חכם ויבקש עליו רחמים". והמאירי מבאר שאין הכוונה כפשוטה דווקא ללכת אל החכם כדי שיתפלל במקומו, אלא שילך ללמוד מן החכם את אומנות התפילה, ואז ישוב לביתו ויעתיר בעצמו לרפואת החולה שבביתו.

- - - - - - - - - - -

הגאון הרב חיים משה כץ שליט"א הינו רב קהילת 'רחם' במערב בני ברק, מוסר את שיעור הדף היומי הגדול בעיר ומגיש תכנית ברדיו 'קול ברמה'.