החרדים המליכו את הימין, אבל לא חתמו לו על צ'ק פתוח

הפוסט החריף שפרסם טוביה סמוטריץ', אחיו של שר האוצר בצלאל סמוטריץ', הצליח לנסח בקול רם פחד שמסתובב כבר תקופה ארוכה בימין: האפשרות שהמפלגות החרדיות, ביום שאחרי המשבר הנוכחי סביב חוק הגיוס, יבחרו לבחון ברצינות שיתוף פעולה עם מחנה השמאל. סמוטריץ' הזהיר מפני תרחיש שבו החרדים יקבלו פטור מגיוס, הטבות כלכליות ושקט בסוגיית לימודי הליבה, ובתמורה יאפשרו לשמאל לקדם מדיניות מדינית, משפטית וערכית הרחק מעמדות הימין.

זו אזהרה שראויה להילקח ברצינות, אבל דווקא משום כך צריך לומר את האמת עד הסוף: החרדים לא "יחברו לשמאל" מאהבה לשמאל. הם לא הפכו בן לילה לחלק ממחנה השמאל, לא אימצו את עולם הערכים שלו, ולא שכחו את המאבקים הארוכים שניהלו מולו במשך שנים. אם תרחיש כזה יתרחש, הוא לא ייוולד מהתלהבות אידאולוגית, אלא מתחושת אין ברירה פוליטית, אחרי שנים שבהן הימין התרגל לקבל את קולות החרדים, אך התקשה לספק להם את ההגנה שהבטיח ברגע המבחן.

במשך שנים התרגלו בליכוד, בציונות הדתית ובחלקים רחבים של מחנה הימין לראות בציבור החרדי שותף טבעי, כמעט מובן מאליו. החרדים יצביעו, החרדים יעניקו את הרוב, החרדים יספגו את האש הציבורית, ובסוף, כאשר יגיע רגע ההכרעה סביב הסוגיות החשובות ביותר עבורם, יאמרו להם להמתין, להתחשב, להכיל את המורכבות ולהבין את מגבלות מערכת המשפט, הצבא, התקשורת והסקרים. אבל נאמנות פוליטית אינה יכולה להיות חד צדדית לנצח.

סוגיית הגיוס אינה עוד סעיף קואליציוני ואינה עוד ויכוח תקציבי. עבור הציבור החרדי, מעמד בני הישיבות הוא שאלת יסוד, שאלה זהותית וערכית הנוגעת ללב קיומו של עולם התורה. אפשר להתווכח עם העמדה החרדית, אפשר לבקר אותה, אבל אי אפשר לצפות מהחרדים להמשיך להעניק לימין שלטון, בזמן שחלקים מאותו ימין מדברים עליהם כאילו הם נטל פוליטי שיש להתבייש בו.

כאן בדיוק טמונה החולשה הגדולה של הימין. מצד אחד, הוא דורש מהחרדים נאמנות מוחלטת לגוש, ומזכיר שוב ושוב שבלעדיהם אין ממשלת ימין. מצד שני, כאשר מגיעה שעת התשלום הפוליטי, הוא נבהל מהביקורת הציבורית, מהכותרות בתקשורת, מהלחץ המשפטי ומהקולות בתוך המחנה הדתי לאומי והליכודי. כך נוצרת מציאות בלתי אפשרית: החרדים נדרשים להמליך את הימין, אבל לא תמיד מקבלים ממנו את התחושה שהוא מוכן לשלם מחיר כדי להגן עליהם.

לכן, האזהרה של טוביה סמוטריץ' אינה צריכה להישמע רק כאיום מפני "בגידה" חרדית אפשרית בימין. היא צריכה להישמע גם ככתב אישום פנימי נגד מחנה ימין שלא תמיד מבין את השותפים שלו. אם החרדים יגיעו למסקנה שהשמאל מסוגל לתת להם תוצאה ברורה יותר בסוגיית הגיוס, בעוד הימין מסתפק בסיסמאות, האחריות לכך לא תיפול רק עליהם. היא תיפול גם על מי שבמשך שנים ביקש מהם נאמנות, אך לא תמיד החזיר להם מחויבות.

הציבור החרדי אינו מחפש את השמאל. הוא אינו טבעי שם, אינו מרגיש בבית שם, ואינו שותף לרבים מהערכים שמובילים את המחנה הזה. אבל פוליטיקה אינה רק בית אידאולוגי, היא גם מערכת של תוצאות. אם הימין רוצה לשמר את הברית עם החרדים, הוא צריך להפסיק להתייחס אליהם כאל קולות מובטחים, ולהתחיל להתייחס אליהם כאל שותפים שצריך לכבד, להבין ולהגן על הנושאים המרכזיים שלשמם הם נכנסו לברית הזו מלכתחילה.

החרדים לא בכיס של הימין. הם היו שם שנים, משום שהברית הזו נשענה על קרבה מסורתית, ערכית ופוליטית. אבל גם ברית טבעית יכולה להישחק כאשר אחד הצדדים מרגיש שהוא נותן את הרוב, סופג את הביקורת, ובסוף נשאר לבד מול המערכות. מי שלא יודע להגן על השותפים שלו, שלא יתפלא כשהם מתחילים לבדוק אם יש כתובת אחרת.