מופע חנופה מביך: ההגנה על ערוץ 14 חושפת את הציניות של הקואליציה | דעה

פתאום, כולם נהיו אבירי חופש העיתונות. שרים וחברי כנסת, שבשגרה לא מהססים לתקוף עיתונאים מהצד השני של המתרס או לאיים בסגירת תאגיד השידור הציבורי, עומדים היום בתור כדי להגן בחירוף נפש על "הפלורליזם". אבל בואו נשים את הדברים על השולחן: הניסיון לצייר כל בדיקה משטרתית כ"רדיפה פוליטית" הוא לא פחות ממניפולציה מסוכנת על שלטון החוק.

דמוקרטיה נמדדת ביכולתה להכיל דעות קשות, אבל יש קו אדום ברור שעובר במקום שבו הדיבור הופך למעשה או לקריאה לאלימות. כלי תקשורת המחזיק ברישיון שידור מהמדינה מחויב לכללים בסיסיים. אם עלו חשדות לשידור תכנים שעוברים על חוק העונשין - חובתה של המשטרה לבדוק זאת. המחשבה ש"עיתונאי" או "ערוץ" חסינים מפני החוק רק בגלל שיש להם מיקרופון, היא תפיסה אנטי-דמוקרטית.

הטיעון הקבוע של "למה אותם לא חוקרים?" הפך לכלי עבודה פוליטי שנועד לשתק את גופי האכיפה. אכיפה בררנית היא טענה משפטית כבדת משקל, אך היא לא יכולה לשמש כרטיס חופשי לביצוע עבירות. אם יש ראיות לכאורה לעבירה בערוץ 14, על המשטרה לפעול. העובדה שקיימת תחושת קיפוח בימין לגבי אכיפה מול ערוצים אחרים (טענה שראויה להיבדק כשלעצמה) לא נותנת "פטור" לערוץ 14 לעבור על החוק, אם אכן כך היה.

התקיפה של השרים וחברי הכנסת מהימין נגד מערכת אכיפת החוק היא שיא של ציניות. שר בממשלה שתוקף את המשטרה על כך שהיא מבצעת את תפקידה ובוחנת חשד לעבירה, מנסה בפועל להלך אימים על החוקרים. זוהי "פוליטיזציה של העבריינות": אם אתה מהצד "שלנו", אתה חסין, אם אתה מהצד "שלהם", אתה פושע.

ההתגייסות הטוטאלית של הקואליציה להגנת הערוץ חושפת את האמת: לא חופש הביטוי עומד לנגד עיניהם, אלא שימור זרוע התעמולה שלהם. מי ששתק כשעיתונאים הותקפו פיזית בהפגנות, ומי שקרא לסגור ערוצים בגלל "חוסר פטריוטיות", לא יכול פתאום להתעטף בגלימת הליברליזם.

דמוקרטיה חזקה צריכה עיתונות נושכת וחופשית, אבל היא צריכה קודם כל מערכת חוק אחת שחלה על כולם. הבדיקה נגד ערוץ 14 היא מבחן לא לערוץ, אלא למדינה: האם אנחנו מדינת חוק, או מדינה שבה הדרג הפוליטי קובע מי מעל החוק ומי מתחתיו?