הראשון שיזם את חלוקת השתיה: עשור בלי איש החסד ר' הערשי ויזל ז"ל

מה כותבים במלאות העשור? כתבתי ומחקתי. שוב כתבתי ושוב מחקתי. אין באמת מילים נכונות להעלות על הכתב. כל מה שאפשר לומר אחרי עשור בוודאי כבר נאמר במהלך השנים.

אכתוב על גדלותו בחסד? כבר נאמר. אדבר על העזרה לזולת? כבר נאמר ואף סופר שוב ושוב. אעלה זיכרונות מההתמסרות שלו לחלוקת שתייה באירועים? גם על זה כבר כתבתי לא פעם. על ההסעות וליווי בני משפחה לבתי חולים, על הלב החם, על האדם שהיה מבחין מיד במי שחסר לו משהו - גם זה נדמה לי סופר בהרחבה ברבות השנים מאז הסתלקותו של איש החסד ר' הערשי ויזל ז"ל ממאה שערים.

אז מה עוד אפשר לומר על הערשי בעשור להסתלקותו?

אמש העליתי לסטטוס תמונה של הערשי ז"ל מתנוססת על גבי משאית השתייה. התמונה נוצרה באמצעות AI, וחבל מאוד. הייתי רוצה שזו תהיה תמונה חיה ואמיתית. שהערשי באמת יעמוד שם, עם הצינורות והברזים, ברחובה של ירושלים, מערבב את הפטל עם הקרח ומשקה המונים כדרכו מאז ומתמיד. אבל זה לא יקרה.

(ומכאן, אולי לא רק בדרך אגב, קריאה לידידיו ומוקיריו של הערשי ליזום קמפיין לרכישת משאית שתייה לעילוי נשמתו. משהו שימשיך את מה שהיה משאת חייו: להרוות אחרים ולתת לאחרים).

אבל הדבר המיוחד באמת היה התגובות לתמונה. אינספור תגובות: "אוי הערשי, הערשי", "איך עדיין כואב", "כבר עבר עשור?", "אי אפשר להאמין", "מתגעגעים", "הערשי לא יוצא לי מהראש" ועוד... והמכנה המשותף של כולן היה אחד: געגוע. געגוע להערשי. ומכל שכבת גיל. מכל קהילה ומכל סוג של אנשים - כולם הכירו את הערשי. לא מפני שהיה איש ציבור או עסקן של כבוד, אלא מפני שהיה פשוט שם בשביל אנשים.

הערשי, לצד מעשי החסד שלו, היה מזוהה יותר מכל עם חלוקת שתייה באירועים גדולים והמוניים בירושלים. אלו היו הדברים שלמענם היה מוכן להשקיע מזמנו ומהונו, ואף לסגור את העסק לצורך מצווה זו. למחרת היה מספר בהתלהבות כמה אנשים זכה להשקות, כמה כוסות פטל חילק וכמה קוביות קרח הזמין. אבל האמת היא שהפטל, הקרח והברזים היו רק הביטוי החיצוני לאיש חסד נדיר, לאדם שכולו לב ונתינה.

הוא היה אדם חרוץ בכל דבר. קם בבוקר לשיעורי תורה ולתפילה, עובד למחייתו, ניהל את הגמ"ח בקפדנות, ביושר ובדקדקנות, ולצד זה ידע להתענג גם על צלחת טשולנט טובה. סיפר לי השבוע אחד שהיה פוגש את הערשי במסעדת דייטש המיתולוגית במאה שערים, שנסגרה לא מזמן, שם הערשי ביקר לא מעט, שהערשי, שידע להעריך אוכל טוב, אהב גם לראות אחרים אוכלים. כשהיה יושב במקום ואוכל, היה מבחין מיד במי שאין לו ומשלם עבורו בלי רעש ובלי פרסום.

כשהיה עורך שמחות, כולם ידעו שאת הערשי לא תמצאו באויבן־אן וגם לא במעגל הריקודים. המקום הטבעי שלו היה בבר שבכניסה לאולם. עומד שם, מחלק, מארגן, שמח ונהנה לראות עוד יהודי אוכל. אם באמצע החתונה היה נגמר הקוגל, הערשי כבר היה אויס־מענטש ודואג מיד להזמין עוד סירים.

ולאותו הערשי רבים כל כך התגעגעו גם לאחר עשור.

לאחר שראיתי את געגועיהם של רבים ממוקיריו, אמרתי לעצמי: אז מה אם הכול כבר נאמר, אז מה אם הכול כבר נכתב וסופר. הרי גם הערשי, כשזה היה קשור לדבר שאהב, היה חוזר ומספר עליו שוב ושוב בהתלהבות. וגם אנחנו, מתוך געגוע ולזכרו, מבקשים להעלות שוב את הדברים על הכתב.

בפרשתנו, פרשת במדבר, פותחת התורה: "וידבר ה' אל משה במדבר סיני באוהל מועד באחד לחודש". מבאר רש"י הקדוש: "מתוך חיבתן לפניו מונה אותם כל שעה, כשיצאו ממצרים מנאן, כשנפלו בעגל מנאן, וכשבא להשרות שכינתו עליהם שוב מנאם, באחד בניסן הוקם המשכן ובאחד באייר מנאם".

אצל הערשי זה היה מוחשי - חביבות המצווה, הרצון לחזור ולספור פעם אחר פעם את כוסות השתייה ושקיות הקרח. שנזכה גם אנו לחביבות המצווה ולאהבת ישראל אמיתית.

ת.נ.צ.ב.ה.