על פרשת השבוע: בין השגות גבוהות לדמיונות

התורה מזהירה את בני קהת מלהביט בכלי הקודש בעת פירוק המשכן: "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" (במדבר ד, כ). בהזדמנויות שונות התורה קובעת היררכיה ברורה למי מותר לגשת אל הקודש ואל עבודת המשכן. הכוהנים זוכים לראות את הקודש פנימה ולעבוד את עבודת הקורבנות, בעוד שבני שבט לוי מנועים מכך. שבט לוי מופקד על פירוק המשכן ונשיאתו במסעות, כשלבני ישראל אסור אפילו להתקרב. היררכיה דומה מופיעה במעמד הר סיני. רש"י מביא מהמכילתא: "אתה מחיצה לעצמך ואהרן מחיצה לעצמו והכהנים מחיצה לעצמם".

סכנת המוות הכרוכה בהתקרבות לקודש היא יסוד חשוב שחוזר על עצמו רבות. מעמד הר סיני היה רווי באזהרות חמורות לא להתקרב, פרשת משפטים מתארת כאירוע חריג את העובדה שאצילי בני ישראל ראו את ההתגלות ונותרו בחיים. וחנוכת המשכן ביום השמיני הייתה מלווה במות נדב ואביהו שמתו בעקבות קרבה יתרה, כלשון הפסוק: "בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמָתוּ" (ויקרא טז, א).

באופן פשוט, המוות הוא עונש ואמצעי הרתעה. הוא נועד לשמור על מורא. אולם באופן עמוק יותר אפשר לראות במוות תוצאה טבעית של מפגש בלתי אמצעי עם הקודש. כאשר אדם ניגש להשגות עליונות ללא בסיס ראשוני ויציב, לא רק שהוא אינו מבין ואינו משיג אלא דבר גרוע בהרבה מתרחש: הוא מבין הבנה משובשת. הוא בונה לעצמו תלי תלים של דמיונות ומחליף את עולם האמת במושגים שגויים.

הגישה להשגות עמוקות מחייבת לא רק יראת שמים טהורה אלא גם הכנה שכלית, וזו אינה כוללת רק ידיעות קודמות אלא בעיקר הכנה של כלי הדעת. למשל: יציבות מחשבתית, יכולת הבחנה בין עיקר לטפל, בין מושג מופשט למציאות קיימת ובין מציאות לדמיון. לכן הזהירו הקדמונים שלימוד תורת הנסתר מיועד למי שמילא כרסו בתלמוד ובפוסקים. לא רק משום הידיעות, אלא בעיקר מפני שההכנה הארוכה בונה את המחשבה הישרה הנדרשת כדי לעבד את המושגים הרוחניים כראוי. לא פעם רואים לומדים המדלגים על שלב ההכנה ושוקעים בעולם של דמיונות כשהם מקישים מדבר לדבר באופן מוטעה ומתרחקים מדרך האמת עד שנדמים כמעט כמאמינים בדת נפרדת.

עיקרון זה שריר וקיים גם בלימוד תורת הנגלה. דילוג מהיר ללימוד סברות מורכבות בספרי האחרונים לפני הבנה יסודית של פשט הגמרא מביא להבנות עקומות. מצוי שמבקשים לקרב את לב הצעירים ללימוד עם המתיקות של עולם הסברות והחשיבה, אבל אם מלעיטים אותם בשיטות אחרוני האחרונים ובסברות למדניות מבלי שיקדם לזה בסיס יציב של ידיעת הסוגיא ושל יכולת טובה של קריאה והבנה, יצא שכרנו בהפסדנו. הלימוד יהפוך לעיסוק בסברות פורחות באוויר ובחקירות מופשטות חסרות קרקע.
התרחקות מפשט הסוגיה מייצרת משחק מחשבתי מנותק, שבסופו של דבר מתרחק גם מן התורה וגם מהיושר. באופן הזה עלולים לסיים תקופות ארוכות של לימוד מבלי שיש אחיזה קלה במושגים היסודיים ביותר של הגמרא. זו אינה תורת חיים. לימוד נכון מצריך בנייה הדרגתית של קריאה נכונה וישרה והבנת המושגים.

הציווי "וְלֹא יָבֹאוּ לִרְאוֹת כְּבַלַע אֶת הַקֹּדֶשׁ וָמֵתוּ" הוא תמרור אזהרה עקרוני. הראייה של עולם פנימי יותר, של מושגים עמוקים יותר, מחייבת כלים מתאימים והכנה ממושכת. בלעדיהם ההשגה עצמה הופכת למוות. הניסיון לטעום מהצוף של הפנימיות או של העומק בלי תשתית מקורקעת, לא יביא את האדם להשגה אלא לשקיעה בדמיונות פורחים, כשהוא אינו מודע לזה כלל. התעלות בלימוד תורה צומחת מתוך יישוב הדעת, מתוך עמל מרובה ועם חיבור איתן למציאות.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ. להצטרפות להפצת העלון או לקבלה במייל ישיר שלחו הודעה לכתובת: [email protected]