הכוח, המחיר והחשבון הפנימי של הציבור החרדי

לחזור לפרופורציות.

כנראה היינו צריכים שמאן דהוא, ואולי יותר מאחד, יגרום לנו לעצור לרגע. להביט פנימה, לשאול את עצמנו לאן הגענו, ולחזור אל המקום הטבעי שלנו.

במשך עשרות שנים הייתה השקפתה של היהדות החרדית הנאמנה ברורה ביחס להשתתפות בבחירות לכנסת. להשתתף, להשפיע, לפעול, ולדאוג לצורכי הציבור. לצד זאת, היה ברור לא פחות כי נציגי הציבור שלנו צריכים להיזהר מאחיזה משותפת במוקדי השלטון, הממשל והשררה. להיות שם בשביל הציבור, אבל לא במקום שבו האחריות לשלטון עצמו מטשטשת את הגבולות.

גדולי ישראל, שראו לא רק את מה שמעבר לדלת אלא גם את מה שמעבר לאופק, הבינו היטב כי אין כאן רק שאלה טכנית או קונסטלציה פוליטית כזו או אחרת. לא "גוש", לא "בלוק", ולא שאר ירקות. מעבר לאחריות ההלכתית הכבדה הכרוכה בניהול מדינה שאינה מתנהלת על פי תורה, הם הבינו יסוד פשוט: אין זכויות ללא חובות, ואין כוח ללא ציפיות. ככל שמוטת הכוח גדלה, כך גדלה גם האחריות.

בשנים האחרונות ייתכן שהשתכרנו מעט מן הכוח, מן ההשפעה, מן המנעמים ומתחושת העוצמה. ועדת הכספים? שלנו כמעט בטאבו. משרד הבריאות? שאלה פנימית בלבד, מי יזכה בו מתוך יהדות התורה או ש"ס. תקציבי הישיבות הגיעו לגבהים שלא הכרנו. הילולא, הדרן, סיום מסכת או אירוע ציבורי, הפכו לא פעם להפקות ענק עתירות תקציבים, שלעיתים גם מופקות בידי אותם מעגלים קרובים.

בתוך כל ההצלחה הלגיטימית הזו, שכחנו דבר אחד פשוט מעובדות החיים: לצד נטילת הזכויות, יש מי שסבור כי קיימות גם חובות. לא השכלנו, ואולי גם לא ניסינו מספיק, להסביר לאחינו, הן שומרי תורה ומצוות והן אלה שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, היכן, איך וכמה הציבור החרדי נושא בעול.

יש לנו מה לומר. פעולות החסד, ההירתמות, ההתנדבות, גופי ההצלה, הסיוע למשפחות, המערכות הקהילתיות, ומעל הכל התרומה האדירה של עולם התורה לקיומו הרוחני של עם סגולה בארץ המובטחת והיחידה. אבל לא די בכך שהאמת קיימת בתוכנו. צריך גם לדעת להציג אותה נכון, להסביר אותה נכון, ולוודא שלא אנו עצמנו פוגעים בה.

לא השכלנו להבין שיש תופעות שפוגעות קודם כל בנו. בחורים שאינם במסגרת, ללא סדר יום וללא עול, אינם רק "בעיה פנימית" או משפחתית. בעידן שבו כל תיעוד זמין מיד לכל מאן דבעי, כל תמונה מעוותת עלולה לעוות מגזר שלם. מעבר לעוגמת הנפש הפנימית, הקהילתית, המשפחתית והחברתית, תופעות כאלה נעשות כלי ניגוח נגד עולם התורה כולו.

כפי שהיה מרן הגרא"מ שך זצ"ל חוזר ואומר, מי שאינו ממית עצמו באוהלה של תורה, ומנגד נוטל פטור מן הצבא בשם עולם התורה, הרי הוא "רודף את עולם התורה". הדברים הללו, שנאמרו אז, נשמעים היום רלוונטיים מתמיד.

גם בתחום ההתבטאויות הציבוריות נדרשת מאיתנו זהירות גדולה בהרבה. כל אמירה אגבית, כל מליצה, כל משפט שנאמר באירוע כזה או אחר, ובוודאי כאשר מדובר בנציגי ציבור, מופץ בתוך דקות לכל עבר. מה שפעם נשאר בחדרי חדרים, נמצא היום בכל חזית. לא משום שעלינו להתנהל לפי מחיאות כפיים מבחוץ, אלא משום שעלינו להבין את משקלה של מילה בעידן שבו כל מילה הופכת לכותרת.

ולא פחות מכך, יש לומר ביושר: תופעת ההאדרה של שליחי הציבור, באמצעות שורה של דוברים ויחצנים, הפכה כל "הישג" להצלת עם ישראל. עולם התורה, שמייצג צניעות וענווה, אינו צריך לאמץ שפה של ראווה. להפך. גם בעידן הנוכחי, ואולי דווקא בו, עלינו להתאים את עצמנו לערכי המסר לא פחות מאשר לכללי המדיה.

למען הסר ספק, אין בדברים הללו משום ויתור אפילו במשהו על מה שמגיע לנו בזכות. הציבור החרדי הוא ציבור שווה זכויות במדינת היהודים. אין אנו מבקשים את אהבת המחנה האחר, לא את אהבת מי שעדיין אינם שומרי תורה ומצוות, ולא את מחיאות הכפיים של מי שממהרים לרקוד על כל חולשה חרדית. אינני "מה יפיתניק", ולא לשם קריאות הידד באנו לעשייה הציבורית.

בשונה מקהלים אחרים, אנחנו כאן לצמיתות וללא תנאי. לא נאיים בהגירה מארץ ישראל, ולא נעמיד את נאמנותנו לארץ הקודש במבחן של אהדה תקשורתית. עם ישראל ותורת ישראל התקיימו אלפי שנים, גם ובעיקר בלי להיות אהודים.

אבל דווקא משום כך, נדרשת מאיתנו התבוננות פנימה. לא תמיד הדרך היא לומר לכל דבר "לא". אחריות ציבורית מחייבת גם להציע מה כן. זו הדרך לשמור באמת על עולם התורה. זו הדרך למנוע חילול השם. זו הדרך לייצר ציבור של בני תורה שגם מי שאינו חי את עולמם, יודע לכבד אותו מתוך הבנה.

החובה למצוא פתרון, לגלות אחריות ולהחזיר את הדברים לפרופורציות, מוטלת קודם כל עלינו.

מי אנחנו שנציע, שנקבע, שנאתר את המסלול? מי אנחנו שנשב ביציע ונחלק עצות? לפני הכל, אנו מצייתים לגדולי התורה, כל אחד לרבו. הם, ורק הם, יקבעו את הדרך שבה יצעד המחנה, את המסלול שבו נלך, ואת האיזון הנכון בין שמירה מוחלטת על עולם התורה לבין אחריות ציבורית בעת הזו. הם עמוד הענן והמגדלור.

אבל לעצמנו, בהחלט מותר ואף חובה לחשוב. האם טעינו כפרטים. האם התרגלנו יותר מדי לכוח. האם דיברנו פחות מדי בשפת האחריות. האם שכחנו שלפני שמבקשים הבנה מבחוץ, צריך לייצר בהירות מבפנים.

והחי ייתן אל לבו.

עו"ד רוני פאלוךצילום: באדיבות המצלם