"שלי ושלכם שלה היא": טור דומע אחר מיטתה של הרבנית ממעזבוז ע"ה

ביום רביעי בערב, סמוך לחצות הלילה, אור ליום חמישי, התעטפה חצר הקודש מעזבוז באבל כבד, עם הגיעה השמועה על הסתלקותה לשמי מרום של הרבנית הצדקנית מרת רחל רוזנבוים ע"ה, אשת חבר ליבלחט"א האדמו"ר ממעזבוז שליט"א, לאחר שנות סבל וייסורים קשים ומרים, והיא בת ל"ח שנים בלבד.

הידיעה המעציבה התקבלה בעצב עמוק בקרב בני המשפחה, קהל החסידים, אוהדי וידידי בית מעזבוז בארץ ובעולם. כשהרבי בצער, כל החסידים בצער. רבים באו לחלוק לה כבוד אחרון במסע הלוויה שיצא מחצר הקודש מעזבוז בפתח תקווה ושודר לרבבות ברחבי העולם. המונים עקבו והשתתפו מקרוב ומרחוק, מתוך תחושת אבל אישית ממש.

אפשר למלא גיליונות שלמים על מעשי החסד של הרבנית הצדקנית ממעזבוז ע"ה. יכלו הגיליונות והם לא יכלו. או כפי שבני הבית והחסידים קראו לה בחיבה - "מאמע רחל". דמות של אם עבור רבים. אישה שדאגה לכל אחד ואחת, התמסרה לזולת בכל לִבה, קירבה רבים לאביהם שבשמיים, שמעה ללבם של נשברי לב, נתנה מזור לכאבם והייתה אוזן קשבת לכל אדם.

בהספד קורע לבבות עבר בעלה הגדול, הרבי יבלחט"א, על תחנות חייה, כשהוא מכנה אותה שוב ושוב "טייערע רעבעצין". עוד משנות נישואיהם הראשונות, כבר מימי ה'שבע ברכות', היה ביתם פתוח לרווחה לשבורי לב, לנזקקים ולנזקקות.

כשדמעות חונקות את גרונו, סיפר הרבי כי גם בתקופת חולייה, ממש לאחרונה, יצאה הרבנית לחתונתו של אחד מבני ביתה שאימצו אל לבם כבנים ממש, כדי להובילו לחופה וקידושין. הרבי סיפר בכאב כיצד אמרה הרבנית שאינה יודעת אם עוד תזכה לחתן את ילדיה שלה, והתכוננה לאותה חתונה בהתרגשות רבה כאילו מדובר בחתונה של אחד מצאצאיה ממש.

"לכי בשלום, לכי בשלום, לכי בשלום. אני מוסר לך את כל הקוויטלאך. כמו שאמרתי, 'שלי ושלכם שלה היא'. כל קוויטל קשה הייתי מביא אלייך שתעזרי לי, תמיד עמדת לימיני לעזרני", סיים הרבי את מסע ההספד הארוך, המצמרר והמרגש.

מצווה לקיים דברי המת. הרבנית ביקשה להתחזק ולזכור: "מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", ועל ידי זה מגיעים להכול. "אין מה לבכות", ביקשה. "מי שרוצה לבכות, שיבכה על ביאת המשיח במהרה". ועלינו לקיים את צוואתה, למרות הקושי, לא לעסוק רק בגודל האבדה, אלא גם באור הגדול שהשאירה אחריה.

הרבי אמר בהספדו: "שלי ושלכם שלה היא". על ה"שלה" כבר דיבר הרבי בדמעות שליש, מול מיטתה, בכאב שאין לו מילים. אבל צריך לדבר גם על ה"שלי ושלכם". על אותה תחושה נדירה שכל יהודי שכף רגלו דרכה אי-פעם במעזבוז - אם זה בקיבוץ הקדוש בראש השנה, אם זה בשיעור השבועי בתניא או על פרשת השבוע, אם זה ביומא דפגרא, ובוודאי מי שנכנס בפרטות אל הרבי - הרגיש מיד אהבת ישראל.

יהודים מכל החוגים והעדות הלכו שבורים ורצוצים אחר מיטתה של הטייערע רעבעצין ממעזבוז, הרבנית רחל ע"ה. הם לא רק בכו עם הרבי, הם בכו עם אבא שלהם. לראות את הרבי, שהתאלמן זה עתה מחברתו הטהורה, צועד אחר המיטה יד ביד עם בניו היתומים הטריים מוישי ושרוליק שיחי', היה מחזה ששבר את לב כולם. החסידים ומעריצי בית מעזבוז הביטו בכאב ברבם האהוב, ולא הצליחו לעצור את דמעותיהם.

וזה לא דבר מקרי. הרבי ממעזבוז מקבל מדי שבוע בשבוע קבלת קהל לעצה ולברכה. שם, בחדרו של הרבי, עוברים אנשים מכל גוני הקשת של הציבור היהודי, מכל רחבי העולם. הרבי מקבל את כולם ללא יוצא מן הכלל, וכל יהודי מתקבל אצל הרבי במאור פנים נדיר - כולם אהובים, כולם חביבים וכולם מקובלים. את אהבת ישראל שיש אצל הרבי ממעזבוז אי אפשר לשער ואי אפשר לתאר.

מעזבוז איננה רק חצר הקודש. מעזבוז איננה עוד "קופת חולים". מעזבוז היא דרך. דרך בעבודת ה'. דרך של שמחה, אמונה ואהבת ישראל, וזו גם הייתה צוואתה של הרבנית לילדיה היקרים שיחי'.

ומי שלא הבין זאת עד היום, ראה זאת בלוויית הרבנית הצדקנית ע"ה: משפחה אחת גדולה, זקנים לצד נערים, אנשים, נשים וטף, נערים בני שלוש-עשרה לצד זקנים מופלגים, תלמידי חכמים לצד בעלי בתים, מקובלים לצד פשוטי עם - כולם מתייפחים יחד וגועים בבכי. שרים יחד, מתחזקים יחד, מתחבקים יחד ומתנחמים יחד, ללא שום הבדל של תוויות, צורה או לבוש. פשוט יהודים.

קשה היה לראות את הרבי ממעזבוז, הרבי של כולם, במצב כזה. החסידים הביטו ברבם האהוב בכאב ובתפילה שבעל הישועות והנחמות ינחם את הרבי שליט"א ואת כל משפחתו, וייתן לו כוחות להמשיך להנהיג את קהל עדתו מתוך בריאות גופא ונהורא מעליא, עד ביאת גואל צדק במהרה.