מברסלר ועד חיל האוויר: מה באמת מסתתר מאחורי עלילת הבגידה

7 באוקטובר היה אסון כל כך גדול, עד שגם המילה "מחדל" נשמעת לפעמים קטנה מדי. מדינה שלמה, עם צבא חזק, מודיעין מתקדם, תצפיות על הגדר, מערכות טכנולוגיות ודרג מדיני מנוסה, התעוררה בבוקר אחד למציאות שלא הייתה אמורה להיות אפשרית. אלפי מחבלי חמאס פרצו את הגבול, יישובים הופקרו לשעות ארוכות, מסיבת הנובה הפכה לזירת טבח, והדרום כולו נשאר כמעט לבדו מול מכונת רצח שתוכננה זמן רב מראש.

מתוך המקום הזה, מתוך הלם, כאב, זעם וחוסר אמון, צמחה בחלקים רחבים בימין תיאוריה קשה בהרבה: לא היה כאן רק כישלון, אלא "בגידה מבפנים". לא רק קונספציה, אלא הסתרה. לא רק קריסה, אלא כוונת מכוון. לפי הגרסאות השונות, גורמים בשב"כ, בצה"ל, בחיל האוויר, במחאה נגד הרפורמה או במוקדי כוח אחרים, ידעו על המתקפה, הסתירו מידע, לא פעלו בזמן, או אפשרו לאסון להתרחש כדי לפגוע בנתניהו ובימין.

זו תיאוריה שמצליחה לתפוס, משום שהיא עונה על צורך רגשי עמוק. כאשר המציאות נראית בלתי נתפסת, האדם מחפש הסבר שיש בו סדר. קשה יותר לקבל שמערכות שלמות טעו, זלזלו, נרדמו, התעקשו על קונספציה ונכשלו יחד. קל יותר להאמין שהיה מישהו מאחורי הקלעים, שמשך בחוטים ונתן לזה לקרות.

אבל כאן בדיוק מתחילה הסכנה.

כי המחדל אמיתי. הכישלון אמיתי. ההתעלמות מהסימנים אמיתית. האזהרות של התצפיתניות, הקונספציה לגבי חמאס, ההיערכות השגויה של צה"ל, האיחור בהבנת גודל האירוע, הקושי של חיל האוויר להשפיע בשעות הראשונות, וההפקרה הנוראה בשטח, כל אלה מחייבים בירור עמוק, כואב וחסר רחמים. דווקא משום כך, אסור להפוך אותם לעלילת בגידה שאין לה הוכחה.

מחדל אינו הוכחה לבגידה. יהירות אינה הוכחה לקשר סודי. זלזול בדרגי שטח אינו הוכחה לשיתוף פעולה עם האויב. קריסה פיקודית אינה הוכחה שמישהו רצה בטבח. היא מוכיחה דבר חמור מספיק בפני עצמו: מערכת שהייתה בטוחה מדי בעצמה, ולא הבינה את המציאות עד שהיה מאוחר מדי.

כך, למשל, בסיפור התצפיתניות. זה אחד הפרקים המקוממים ביותר בדרך לאסון. נשים צעירות, שישבו מול המסכים וראו את השטח בעיניים, התריעו שוב ושוב על תנועות חריגות, אימונים, הכנות וסימנים שהיו אמורים להדליק נורות אדומות. אבל האזהרות שלהן לא קיבלו את המשקל הראוי. זהו כישלון צורב של תרבות ארגונית, של הקשבה, של היררכיה ושל קיבעון מחשבתי. אבל מכאן ועד הטענה שמישהו התעלם מהן בכוונה כדי לאפשר את הטבח, המרחק גדול מאוד.

אותו דבר נכון גם לגבי חיל האוויר. השאלות על תפקודו בבוקר 7 באוקטובר קשות, וצריכות להישאל בלי הנחות. איך ייתכן שהכוח האווירי החזק באזור לא הצליח לעצור בזמן את החדירה? מדוע עברו שעות עד שהתגובה הפכה משמעותית? מה השתבש בתמונת המצב, בהכוונה, בתרחישים ובהבנת האירוע? אלה שאלות חיוניות. אבל הטענה שלפיה טייסים לא הגיעו בגלל המחאה, או שחיל האוויר נמנע במכוון מלהגן על אזרחי ישראל, היא קפיצה אחרת לגמרי. היא כבר לא ביקורת, אלא האשמה בבגידה.

גם סביב הנובה נוצר אותו מנגנון. העובדות המוכרות קשות מספיק: מסיבה אזרחית גדולה, סמוך לגבול, בזמן שבו האזור כולו קרס תחת מתקפה, וכוחות שהגיעו באיחור בלתי נסבל. אין צורך להמציא שכבה נוספת של מזימה כדי להבין את עומק ההפקרה. האמת עצמה מזעזעת דיה. לפעמים דווקא התוספת הקונספירטיבית מחלישה את חומרת העובדות, משום שהיא מסיטה את הדיון מהכשלים הממשיים אל סיפור שאין דרך להוכיח.

כך קרה גם עם שמות שהפכו ברשתות לסמלים של עלילה. שקמה ברסלר, בעלה של ברסלר, יאיר גולן, ישראל זיו, בכירי שב"כ, קצינים, אנשי מחאה, כל אחד מהם הוצב בשלב כזה או אחר במרכז סיפור שנשמע לרגע "גדול מדי כדי להתעלם ממנו". סרטון חתוך, משפט לא מדויק, פוסט בטלגרם, חיבור בין שני אירועים שאין ביניהם קשר מוכח, ומשם הדרך קצרה. בתוך שעות, החשד הופך ל"מידע", המידע הופך ל"הוכחה", וההוכחה המדומיינת הופכת לאמת אצל מי שכבר איבד אמון בכל המערכת.

אבל אובדן אמון אינו תחליף לראיות.

לא כל שאלה קשה סביב 7 באוקטובר היא קונספירציה. להפך. חלק מהשאלות שמעלים בימין נוגעות ללב משבר האמון: מי צריך לחקור את המחדל, האם ועדת חקירה ממלכתית היא באמת הגוף הנכון, מדוע בכירים במערכת הביטחון דוחפים דווקא אליה, ולמה בג"ץ בלם חלק מבדיקת מבקר המדינה בצה"ל ובשב"כ בזמן מלחמה.

אלה שאלות לגיטימיות. ציבור שחווה מחדל בסדר גודל כזה, ואחר כך רואה מאבק סביב זהות הגוף החוקר, רשאי לחשוד, לשאול ולדרוש תשובות. אבל גם כאן חייבים להפריד בין שתי קומות שונות: בקומה הראשונה יש ויכוח אמיתי על אמון, סמכות, חקירה ואחריות. בקומה השנייה יש טענה חמורה בהרבה, שלפיה גורמים מתוך המדינה ידעו על הטבח, הסתירו אותו, או אפשרו אותו במכוון.

המרחק בין שתי הקומות האלה עצום. אפשר להתנגד להרכב של ועדת חקירה ממלכתית, אפשר לטעון שמבקר המדינה היה צריך לקבל סמכות רחבה יותר, ואפשר לבקר בחריפות את התערבות בג"ץ. אבל כל אלה עדיין אינם ראיה לבגידה. הם מוכיחים שיש משבר אמון עמוק, לא שמישהו שיתף פעולה עם חמאס או רצה באסון.

דווקא משום כך, הוויכוח על הגוף החוקר צריך לחזק את הדרישה לבירור מלא, לא להחליף אותו בעלילה כוללת. מי שרוצה לדעת מה קרה באמת, צריך לדרוש חקירה שתיגע בכל הדרגים, המדיני, הצבאי, המודיעיני והמשפטי, בלי הנחות ובלי חסינות. אבל חקירה כזו צריכה להישען על מסמכים, עדויות, החלטות ושרשרת פיקוד, לא על תחושה כללית ש"היה שם משהו".

הבעיה העמוקה בתיאוריות הבגידה אינה רק שהן עלולות להיות שקריות. הבעיה היא שהן מעניקות לציבור תחושה מסוכנת שהוא כבר יודע את התשובה. אם הייתה בגידה, אין צורך לחקור לעומק את הקונספציה. אם הייתה מזימה, אין צורך לבדוק כיצד התקבלו ההחלטות. אם מישהו "נתן לזה לקרות", אין צורך לברר מי לא הקשיב, מי לא פעל, מי נרדם בשמירה, מי לא העביר מידע, מי התעלם מהשטח, ומי נושא באחריות.

במובן הזה, עלילת הבגידה עלולה להפוך למתנה הגדולה ביותר עבור מי שכשל באמת. היא מסיטה את הזעם הציבורי מהשאלות המעשיות אל מרדף אחרי צללים. במקום לדרוש מסמכים, פרוטוקולים, עדויות, אחריות אישית, בדיקה של הדרג המדיני, בדיקה של הדרג הצבאי ובדיקה של גופי המודיעין, הציבור נשאב לוויכוח בלתי נגמר על סרטונים, שמועות וקשרים דמיוניים.

וזו בדיוק הנקודה שצריך לומר ביושר: מי שרוצה לברר את האמת על 7 באוקטובר, לא צריך לרכך את הביקורת על צה"ל, השב"כ, הממשלה או כל גורם אחר. להפך. הוא צריך להחריף אותה. אבל ביקורת חריפה אינה קונספירציה. דרישה לאחריות אינה עלילה. והאשמה בבגידה, בלי ראיות מוצקות, אינה אומץ אזרחי, אלא בריחה מהאמת הקשה יותר.

האמת הקשה היא שמדינת ישראל לא צריכה הייתה להיבגד כדי להיכשל כך. לפעמים, קונספציה, יהירות, זלזול, עיוורון, פוליטיזציה, שגרה מבצעית ותחושת עליונות מספיקים כדי לייצר אסון היסטורי. זו מחשבה מפחידה יותר מבגידה, משום שהיא אומרת שהכישלון לא היה חריג מסתורי, אלא תוצאה של מערכת שאיבדה מגע עם המציאות.

7 באוקטובר מחייב חקירה עמוקה, אמיצה ובלתי תלויה. הוא מחייב שאלות קשות לכל הדרגים. הוא מחייב פירוק של הקונספציה, בדיקה של שרשרת הפיקוד, חשיפה של תהליכי קבלת ההחלטות, והצבת אחריות ברורה בפני הציבור. אבל הוא גם מחייב זהירות מפני הסברים קלים מדי.

המחדל היה אמיתי. הכאב אמיתי. הזעם אמיתי. השאלות אמיתיות. דווקא משום כך, אסור לתת לעלילת "בגידה מבפנים" להחליף את הדבר היחיד שיכול עוד לעשות צדק עם האסון: בירור האמת.