נתניהו נכנע ללחץ האמריקני, וההרתעה הישראלית קורסת | יענקי פרבר

יש רגעים שבהם מדינה חייבת לעצור ולשאול את עצמה שאלה פשוטה: עד מתי היא מוכנה לספוג?

במשך חודשים ארוכים מוכרים לציבור הישראלי את אותה סחורה שחוקה. חמאס מורתע. חיזבאללה מורתע. האויבים מבינים את המסר. ישראל פועלת באחריות. צה"ל מוכן לכל תרחיש. אבל המציאות, כמו תמיד, פחות מתחשבת בהודעות לתקשורת. חיילים נופלים, תושבי הצפון חיים תחת איום, רחפנים חודרים, והאויב ממשיך לבדוק את גבולות הסבלנות הישראלית.

במצב כזה, השאלה אינה אם ישראל צריכה להיות שקולה. ודאי שהיא צריכה. השאלה היא מתי שיקול דעת הופך לשיתוק, ומתי אחריות מדינית הופכת לאדישות ביטחונית.

ראש הממשלה בנימין נתניהו משוחח שוב ושוב עם הנשיא טראמפ, מציג לציבור תמונות של תיאום אסטרטגי, ומבקש לשדר שהכול בשליטה. אלא שהאינטרס האמריקני אינו זהה תמיד לאינטרס הישראלי. הנשיא טראמפ מנהל את מדיניות החוץ של ארה"ב, לא את חיי תושבי מטולה, שלומי, קריית שמונה או הגליל. הוא שוקל בחירות, הסכמים, זירות בינלאומיות ומחירים אמריקניים. נתניהו, לעומת זאת, אמור לשקול בראש ובראשונה את ביטחון אזרחי ישראל.

וכאן בדיוק נמצאת הבעיה. אם כל החלטה ישראלית דרמטית בצפון צריכה לעבור דרך מסננת אמריקנית, ואם כל תגובה משמעותית לחיזבאללה נבלמת בשם "שיקולים רחבים", הציבור רשאי לשאול: מי באמת מחזיק את ההגה?

הדיון בקבינט המצומצם סביב איום הרחפנים רק חידד את עומק הפער. השר בצלאל סמוטריץ' דרש תגובה חריפה שתיצור הרתעה, ונתניהו הסתייג. אפשר להתווכח על הניסוח, על המינון ועל היעד, אבל אי אפשר להתעלם מהשאלה המרכזית: מה כן? אם לא תגובה קשה, אם לא שינוי משוואה, אם לא גביית מחיר ברור מהאויב, מה בדיוק אמור לעצור את הסבב הבא?

הבעיה אינה רק טקטית. זו בעיה עמוקה של אמון. הציבור שומע שוב ושוב הבטחות על "ניצחון מוחלט", אבל בשטח הוא רואה מציאות אחרת: גבולות בוערים, אויבים שלא מתפרקים, והנהגה שמסבירה למה עכשיו לא הזמן. אלא שבמזרח התיכון, מי שתמיד מחכה לרגע הנכון מגלה בסוף שהרגע הנכון עבר מזמן.

נתניהו יודע לדבר בשפה של כוח, אבל ברגעי מבחן רבים מדי הוא מתנהל בשפה של דחייה. הוא מזהיר, מאיים, מתאם, מתייעץ וממתין. בינתיים, חיזבאללה לומד את הקצב. הוא מבין איפה ישראל עוצרת, מתי היא מהססת, ועד כמה וושינגטון משפיעה על מרחב הפעולה שלה.

זו אינה קריאה להרפתקה צבאית חסרת אחריות. זו קריאה לדבר בסיסי בהרבה: להחזיר את ההרתעה. מדינה שאינה מגיבה בעוצמה על פגיעה מתמשכת בריבונותה, משדרת לאויביה שהמחיר נסבל. ומחיר נסבל, במזרח התיכון, הוא הזמנה להמשך.

נתניהו צריך להחליט מה הוא רוצה להיות: מנהיג שמנהל מלחמה עד להכרעה, או ראש ממשלה שמסביר לציבור למה ההכרעה נדחתה שוב. כי כרגע, הפער בין ההצהרות למציאות כבר בלתי נסבל.

זה לא "ניצחון מוחלט". זה כישלון מוחלט של הרתעה. והציבור הישראלי, שכבר שילם מחיר כבד מדי, זכאי ליותר מסיפורים על שיחות טלפון, הבנות אסטרטגיות וסבלנות מדינית. הוא זכאי לביטחון. הוא זכאי להכרעה. והוא זכאי לממשלה שלא מפחדת להורות לצה"ל לעשות את מה שלשמו הוא קיים.