פשוט לחנך - עם שניאור רוכברגר / מתוך עלון אחוותא מבית 'אחוות תורה'

הורים יקרים, לפני כמה ימים חזרו הבנות שלי מהאוטובוס בבהלה. ניסיתי שוב ושוב להבין מה קרה, עד שהתבררה התמונה: כמה ילדות בוגרות תקפו פיזית ילדה בכיתה א'. הן לקחו לה את הילקוט, פגעו בה, ובנות אחרות עמדו מסביב, צחקו ועודדו.

אני כותב את הדברים ממקום אישי מאוד. בילדותי חוויתי התעללות פיזית קשה ואף מתמשכת במרחב חינוכי, וטראומות ממנה מלוות אותי עד היום.

דווקא משום כך חשוב לי לומר להורים ולמחנכים: בכל מקרה שבו יש חזק וחלש, פוגע ונפגע, חייבים להיות ברורים, תקיפים ובעלי גבולות חדים.

"עיר פרא אדם יולד". פרא, לא רשע. ילד שלא למד גבולות פועל לא פעם מתוך דחף, לא מתוך רוע. אבל את הפראות הזו חייבים לעצור. ילד שלא לומד לרסן את כוחו, עלול להפוך עם הזמן למבוגר שקשה הרבה יותר לתקן.

וכאן צריך להבחין: מריבות בין אחים בבית, גם כשהן גולשות לדחיפות ובעיטות, הן סיפור אחר. בבית יש בדרך כלל הורים, הדדיות ומבוגר שמחזיק את המרחב. לעומת זאת, אלימות מחוץ לבית היא אירוע שאסור להכיל. אין שם איזון, אין שם בעל בית, ואין שם תיקון אם אנחנו, ההורים והמחנכים, לא מביאים אותו.

חשוב שילדינו ידעו: אלימות פיזית אינה רק מכות. יש לה כמה פנים. אלימות ישירה: מכות, דחיפות, אחיזה בכוח. אלימות פסיבית: חסימת מעבר, עמידה בדלת, מניעה מילד לצאת או לעשות את רצונו.

אלימות עקיפה: שליחת ילד אחר לפגוע במישהו. ויש גם אלימות שקטה יותר: התעלמות מכוונת מצורך של ילד כדי להשפיל או לפגוע בו.

כאשר קוראים לדברים בשמם, קשה יותר לתרץ אותם. אין כאן "תחום אפור". בית הספר הוא רק חלק מהסיפור. האלימות אינה נעצרת בשעריו. ההסעות, הרחוב, הגינה, חדר המדרגות והמרחב הקהילתי כולו הם מקומות שבהם לא תמיד יש מבוגר אחראי.

דווקא שם ילדים עלולים לנצל את היעדר הפיקוח. לכן האחריות שלנו אינה מסתיימת בכיתה. כאשר מתרחש אירוע אלימות, חוזר מנכ"ל של משרד החינוך מחייב טיפול מיידי והשעיה מבית הספר.

חשוב להבין: השעיה אינה רק עונש לתוקף. היא קודם כול יצירת מרחב בטוח לנפגע. ילד שנפגע צריך לדעת שהמסגרת מגינה עליו, שהיא לוקחת את מה שאירע ברצינות, ושהפוגע לא יעמוד לצידו למחרת כאילו דבר לא קרה.

זו חובה של מוסדות החינוך, וזו גם דרישה שהורים רשאים ואף חייבים להציב בפני ההנהלה. גם להורים שילדיהם אינם נוהגים באלימות יש תפקיד קריטי. חנכו אותם לא לשתוק, לא לצחוק כשמשפילים מישהו, ולא לעמוד מהצד.

אם יש ילד בכיתה שנפגע שוב ושוב, שילכו אליו בהפסקה, ישבו לידו, יחפשו אותו. אם יש ילד שחווה קושי חברתי, שילכו לבקר אותו, יביאו לו משהו קטן, יראו לו שהוא לא לבד. זה בדיוק מה שעשינו באותו יום עם הבנות שלי, בעקבות האירוע המצער שבו פתחתי. הילד שלכם סיפר על אירוע אלימות? גם אם הוא לא היה הקורבן, שלחו הודעה למחנך. התענינּוּ. הראו לצוות החינוכי שזה חשוב. דרשו שהמוסד שבו ילדכם לומד יהיה מרחב בטוח, ומקום שמחנך באמת לבין אדם לחברו.

אל תשתקו מול אלימות. היום זה ילד אחר, מחר זה עלול להיות הילד שלכם. הסבירו לילדיכם מהם סוגי האלימות, ובקשו מהם להיות בצד הטוב של אירועים כאלה. לפעמים ילד אחד שמשמיע קול, מתערב או מזעיק מבוגר, הוא ההבדל בין התעללות שנמשכת לבין התעללות שנעצרת. למדו אותם לפנות מיד למבוגרים, ובאירוע של אלימות פיזית ממשית גם להזעיק עזרה מבחוץ.

עצם הידיעה שיש מי שמדווח ומערב מבוגרים יכולה לעצור תוקפנים בזמן. אל תתייחסו בסלחנות לאלימות של ילדים. כבר איבדנו ילדים יקרים בגלל אלימות כזו, באופן ישיר ובעקיפין, ודי לחכימא. הסבירו לילדיכם שאנחנו לא "עיר פרא". אנחנו בני אדם. בני אדם אינם עומדים מהצד וצוחקים כשמשפילים ומכים ילדה בכיתה א' באוטובוס. אנחנו בני תורה, ובני תורה נדרשים קודם כול לדרך ארץ שקדמה לתורה.

המאמר נכתב בתוך עלון אחוותא המופץ ברחבי הארץ.

?️ לקבלת העלון בקובץ PDF, שלחו הודעה בווצאפ>>

? לקבלת העלון למייל:
[email protected]

? להפצה בבית הכנסת שלכם>>