מפרים את ההתחייבות ברגל גסה: המשטרה דוחקת בחרדים להפסיק לשתף איתה פעולה

רק לפני יומיים יצאה משטרת ישראל בניסיון הרגעה מול הציבור החרדי. לאחר הזעם סביב מעצרי בני הישיבות והקריאה להפסיק את שיתופי הפעולה עם המשטרה, כינס המפכ”ל הערכת מצב מיוחדת והעביר מסר ברור: יש לחזק את הקשר עם הציבור החרדי, להרחיב את ההידברות ולבחון את סוגיית עיכובם של חרדים המגיעים לתחנות המשטרה כדי להגיש תלונה או למסור עדות.

ההיגיון היה פשוט. במשטרה הבינו שאם חרדי יחשוש שכל כניסה לתחנת משטרה עלולה להסתיים במעצר ובהעברה למשטרה הצבאית, הוא יעדיף לשתוק. לא להתלונן. לא לדווח. לא להעיד. וכך ייפגעו גם האמון וגם יכולת האכיפה.

אלא שהמציאות, כך נראה, חזקה מההצהרות.

האברך מחסידות בעלזא שהוסגר היום למשטרה הצבאית לא נעצר במהלך פעילות יזומה, לא במחסום ולא במהלך מבצע אכיפה. לפי בני משפחתו, הוא הגיע לאחר שביקש לקבל שירות מהמשטרה כנפגע עבירה. השוטרים ביקשו ממנו להזדהות, בדקו את פרטיו, ובתום הבדיקה הועבר לידי המשטרה הצבאית.

“שוחחתי עם המשפחה״, אומר עו”ד שלמה חדד, המייצג את המשפחה. ״הבחור הגיע להגיש תלונה כנפגע עבירה, ובכל זאת הסגירו אותו. הפרו ברגל גסה את הנחיית המפכ”ל שלא להסגיר נפגעים בתחנות המשטרה”.

גם אם במשטרה ינסו להסביר כי מבחינה משפטית לא ניתנה הוראה גורפת שלא להעביר עריקים למשטרה הצבאית, קשה להתעלם מהמסר שעולה מהאירוע. אם אדם שמגיע לתחנה כדי לקבל שירות משטרתי מוצא את עצמו מועבר לניידת של המשטרה הצבאית, איזה מסר מקבל הציבור כולו?

במשך שנים השקיעה המשטרה מאמצים אדירים בבניית יחסי אמון עם הציבור החרדי. מפקדים, רבנים ועסקנים פעלו כדי לשכנע את הציבור לדווח על עבירות, להגיש תלונות ולשתף פעולה עם גורמי האכיפה. מדובר בתהליך ארוך, מורכב ועדין, שנבנה לבנה אחר לבנה.

כעת נדמה שבצמרת המשטרה לא מבינים עד כמה מהר אפשר להרוס את מה שנבנה במשך שנים.

השאלה היא מה יקרה בפעם הבאה שאזרח חרדי יהיה עד לאלימות, יהיה קורבן של הונאה או לנפגע עבירה. האם הוא ייגש לתחנת המשטרה? האם הוא יסכים למסור עדות? האם הוא יאמין להבטחות שנשמעות במסיבות עיתונאים ובהודעות רשמיות?

האירוע הזה מעמיד במבחן את ההצהרות שנשמעו רק השבוע מצמרת המשטרה. אם המפכ”ל אכן מתכוון לשקם את היחסים עם הציבור החרדי, לא די בהקמת צוותים ובפגישות עם רבנים. הציבור בוחן את המשטרה במעשים, לא בהודעות.

וכאשר בין ההצהרה לבין המציאות נפער פער כה גדול, הנזק לאמון הציבור עלול להיות עמוק הרבה יותר מכל מחאה או הפגנה.