בין הפטיש לסדן: חצי מאה של תקוות נגוזות באיראן

לפני שהפצצות החלו ליפול על איראן מוקדם יותר השנה, המלחמה שווקה על ידי תומכיה כזרז אפשרי לשינוי משטר. עבור משקיפים חיצוניים רבים, הרפובליקה האסלאמית נראתה פגיעה לקריסה, אולם קמפיין ההפצצות המתואם של ארה"ב וישראל רק חיזק את הגורמים הקיצוניים ביותר במדינה. זהו דפוס חוזר שהעיתונאים יגאנה טורבאטי ובוזורגמר שרפדין עוקבים אחריו בספרם החדש 'מהפכה גנובה', הלוכד את מנגנון הדיכוי לצד צורות התקווה השבריריות ששורדות תחתיו.

הספר, ברקע היסטורי, מגולל את המהפכה של שנת תשל"ט אשר הייתה שיאם של מתחים שהתגברו בעקבות ההפיכה אשר החזירה את השאה לשלטון בשנות ה-50, בתמיכה זרה. המהפכה התעוררה מתוך הבטחות לצדק, חופש וסדר מוסרי, לצד מאבק נגד שליטה מערבית. הקואליציה שהפילה את השאה כללה אנשי דת, סטודנטים ואינטלקטואלים, שהיו מאוחדים בעיקר על ידי דחייה משותפת של השלטון הקיים.

ככל שהכוח הצטמצם לידי אליטה דתית סביב מנהיג הדת הקיצוני רוחללה ח'ומייני, מה שבא בעקבות זאת היה הדרה הדרגתית של שאיפות וחזונות שכמו התחרו ביניהם. "מהפכה שיצאה לדרך עם אידיאלים שוויוניים ותקוות עצומות", כותבים טורבאטי ושרפדין בספרם, "הביאה למדינת מאפיה".

המחברים מתארים את שנותיה הראשונות של התנועה דרך חייו של החוקר האסלאמי מהדי כרובי, אשר חוצה בחשאי לעיראק כדי לפגוש את חומייני הגולה ב-1965 ומשוחח עמו בדמעות. במשך עשרות שנים סייע כרובי בהפצת נאומיו של חומייני ברחבי איראן, נרדף ונעצר שוב ושוב על ידי המשטרה החשאית של השאה.

מסלולו של כרובי מאיר את הסתירות המובנות של מנגנוני הרפובליקה האסלאמית; הוא סייע בבניית המוסדות שיתמכו בממשלתו של חומייני, אכף קוד לבוש שמרני ואסר על מוזיקה מערבית, אך בסופו של דבר, בניגוד לרוחו ודרכו, המשטר פנה להוצאות להורג המוניות ועינויים כדי להשתלט.

מלחמת איראן-עיראק האכזרית של שנות ה-80 האיצה את השינוי הזה. הסכסוך בן שמונה השנים העצים את משמרות המהפכה האסלאמית ונורמל פוליטיקה של מעקב וחירום מתמיד שעיצבה מחדש את החיים הציבוריים. בשנות ה-2000 ישב כרובי בפרלמנט והזהיר מפני כוחה המתרחב של מדינת הביטחון, וכאשר ה'מחאה הירוקה' פרצה בשנת 2009 הפך לאחד המבקרים הפנימיים הבולטים של המשטר.

חלקו השני של הספר 'מהפכה גנובה' פונה אל התמשכות ההתנגדות, ומציג דיוקן של איראנים צעירים שחוו את המהפכה כירושה פוליטית. המחברים מפרטים את הופעתה המחודשת של החברה האזרחית בתחילת המאה ה-21, בתקופת נשיאותו של מוחמד ח'אתמי. עיתונים פרחו, קבוצות נוער וחוגים ספרותיים התרבו, ויצרו מרחבים שבהם הפרקטיקה הדמוקרטית הפכה לחלק מחיי היומיום.

"דמוקרטיה הייתה המערכת שבאמצעותה הם ניהלו את ארגוניהם", כותבים המחברים, "ולכן התחיל להיראות טבעי שגם מדינה תתנהל כך".

טורבאטי ושרפדין מגוללים בצורה חיה את אווירת המחאה והאלתור שאפיינו את תנועת המחאה הירוקה. באותם ימים הועברו חומרי ההסברה הציבוריים בתחנות הרכבת התחתית, שרשרת אנושית נמתחה לאורך עשרות קילומטרים ברחבי הבירה טהרן, והמארגנים הצעירים היו משוכנעים כי נוכחות המונית של הציבור ברחובות תצליח להכשיל כל ניסיון הונאה מצד השלטונות.

מיליוני אזרחים יצאו להפגנות בדרישה לשקיפות ולאחריות שלטונית, והדרישה לשמירה על הזכויות האזרחיות שבה ועמדה במרכז השיח הציבורי. למרות ההיקף הנרחב של גל המחאות, מנגנוני השלטון במדינה הצליחו להחזיק מעמד, לאחר שהמוסדות שנועדו לבלום התקוממויות פנימיות התגלו כחזקים יותר מן הלחץ הציבורי.

גל המחאות נגד הקיצוניות המשטרתית המעיבה על החיים ברפובליקה האסלאמית התעורר בהמוניו בעקבות מותה של הצעירה מחסה אמיני ב-2022 שלא לבשה חיג'אב וקראה תיגר על המשטר. בתוך חודשים ספורים התרחבו גילויי המחאה, וקבוצות גדולות של תושבים הביעו את התנגדותן בגלוי בשכונות רבות ברחבי המדינה.

הספר 'מהפכה גנובה' מוכיח כי החברה האיראנית עברה תהליכי שינוי פנימיים איטיים ומשמעותיים, אשר התחוללו באמצעות התארגנות אזרחית ותמורות דוריות עמוקות בחיים הציבוריים. מגמות אלו התפתחו בטרם הובילו ההתקפות האחרונות של ארה"ב וישראל לחיזוק הגורמים השלטוניים הנחושים ביותר לבלום ולדכא תמורות אלו.

קריאת הדברים בעיצומה של המערכה הנוכחית מעניקה להם משמעות כפולה עם מסקנה קשה לעיכול; במדינה שנוצרה והתעצבה מתוך מאבק מתמשך נגד השפעות זרות, הלחץ המופעל מבחוץ אינו מחליש את מנגנוני המערכת השלטונית, אלא מוביל לתוצאה הפוכה של התקשחות והתעצמות כוחות הדיכוי הפנימיים.

בצילו של מות מנהיג העל ח'מינאי וחלק ניכר מחבריו למשטר, ביססו משמרות המהפכה את אחיזתם במדינה יותר מתמיד. החברה האזרחית נאלצת להתמודד כעת עם חשדנות שלטונית מחודשת, והמרחב השברירי שנותר לניסיונות רפורמה – הן במפגשי תרבות והן במחאות רחוב – הצטמצם לחלוטין תחת אצטלה של שמירה על הביטחון הלאומי.

למרות המציאות המורכבת, הספר מציג קו ברור המתנגד לייאוש. דורות של פעילים ומתנגדי משטר הותירו אחריהם מורשת שאינה מתומצתת בזיכרון בלבד, אלא ביכולת מעשית להתאסף, להתארגן ולשאוף לשינוי מהותי. התנועה האזרחית, במובן זה, אינה גוועת לחלוטין; היא נסוגה זמנית אל מתחת לפני השטח, מתקשחת נוכח הלחצים, ועתידה לשוב ולהתפרץ - מסכמים מחברי הספר.