כשהדלת נסגרת: מה צריכים ההורים לעשות כשהבן לא מתקבל לישיבה?

עונת הרישום לישיבות הגדולות נמצאת בימים אלו בישורת האחרונה. עבור אלפי בחורים, השבועות האחרונים היו מלאים בציפייה, תקווה, שיחות עם רבני הישיבה והחלום על הישיבה שבה ילמדו בשנים הבאות. אולם לצד הבשורות המשמחות, ישנם גם בחורים שמקבלים תשובה שלילית ונאלצים להתמודד עם אכזבה לא פשוטה.

הרב אבידן מילגרום, מנהל מקצועי במרכז "האזינו", התיישב לפרק מיוחד עם הרב יחזקאל גליק במסגרת הסדרה "בצומת המסע" מבית 'האזינו פודקאסט'. במהלך השיחה, הרב מילגרום ניתח את הסוגיה וטען כי רבים מהמבוגרים מתקשים להבין את עוצמת החוויה שעובר הבחור באותם רגעים. "בגיל 16 או 17 בחור עדיין בונה את הזהות שלו", הוא מסביר. "מבוגר יכול לקבל תשובה שלילית ממקום עבודה ולהגיד לעצמו שלא בחרו בו, אבל הוא עדיין יודע מי הוא ומה הערך שלו. אצל בחור צעיר זה עובד אחרת. כשהוא מקבל תשובה שלילית, הוא לא שומע רק שלא התקבל. הוא שומע שאמרו לו 'לא'".

השיחה היא חלק מסדרת ההסכתים "בצומת המסע", שיזמו במרכז "האזינו" לקראת תקופת הרישום לישיבות הגדולות. הסדרה, בהגשת הרב יחזקאל גליק ובהשתתפות רבני ויועצי המרכז, עוסקת בשאלות המרכזיות המלוות הורים ובחורים בתקופת המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה. בין הנושאים שנידונו עד כה: תפקיד ההורים בתהליך הבחירה, האיזון בין שאיפות ההורים לזהות האישית של הבחור, ההבנה כי ישיבה היא מקום לבניין האדם ולא רק מוסד לימודים, וכן מענה לשאלות שמעסיקות הורים רבים בתקופה זו.

מרכז "האזינו", בראשות היו"ר הרב אלחנן גרוסבוים והרב שלמה ריין, מלווה לאורך השנים הורים, בחורים וצוותים חינוכיים במגוון סוגיות חינוכיות ורגשיות. בסדרה הנוכחית חברו רבני ויועצי המרכז כדי להנגיש להורים כלים מעשיים להתמודדות עם אחד הצמתים המשמעותיים בעולם הישיבות.

עבור בחור בגיל הזה, הישיבה היא לא רק מקום לימודים. זו גם הזהות של הבחור, החברה והמקום שבו יגדל את אישיותו. הרב מילגרום מסביר כי "בחור מדמיין את עצמו בישיבה מסוימת, עם החברים שלו, עם הסגנון שאליו הוא רוצה להשתייך. כשהדלת הזו נסגרת, זו לא רק אכזבה. מבחינתו זו רעידת אדמה".

אז מה הטעות הראשונה שהורים עושים ברגע הזה?

בשיחה עם הרב יחזקאל גליק, מצביע הרב מילגרום על הנטייה הטבעית של הורים להרגיע מיד. "הורה רואה את הבן שלו כואב, והוא רוצה לעזור לו. לכן הוא אומר: 'יהיה בסדר, יש ישיבות טובות אחרות, משמיים שלא התקבלת לשם'. אלו משפטים שנאמרים מתוך אהבה, אבל הרבה פעמים הם מגיעים מהר מדי".

לפני שההורה מדבר עם הבן, מציע הרב מילגרום לעצור ולבדוק מה עובר עליו עצמו. גם אבא ואמא עלולים להיות מאוכזבים. הם השקיעו בתהליך, ביררו, התייעצו וחלמו יחד עם בנם. לפעמים הישיבה הזו מסמלת להם משהו משפחתי או חינוכי. כשההורה לא מודע לזה, הוא נכנס לשיחה בשלב שהוא בעצמו צריך הרגעה.

הרב גליק מחדד בשיחה את השאלה שמטרידה הורים רבים: איך אפשר להבחין בין הרצון האמיתי לעזור לבן, לבין הצורך של ההורה להרגיע את תחושת הכישלון שלו עצמו?

התשובה של הרב מילגרום ברורה: השאלה היא מי אמור לצאת רגוע מהשיחה הזו - ההורה או הבן. אם ההורה עסוק בלסגור את הכאב מהר, ייתכן שהוא בעצם מרגיע את עצמו דרך הבן.

ומה כן נכון לעשות?

כאן מציע הרב מילגרום גישה הפוכה כמעט מהאינסטינקט ההורי הרגיל: פחות דיבורים, יותר נוכחות.

שיחה כזו צריכה להתחיל במקום שקט, בלי רעשי רקע. לשבת עם הבחור, להסתכל עליו, ולומר בפשטות: "שמעתי. זה באמת קשה וכואב". לא למהר להוסיף מיד "אבל יהיה בסדר", ולא לרוץ לפתרונות. לתת לכאב מקום.

בנקודה הזו, מסביר הרב מילגרום, ההורה משדר לבן מסר עמוק בהרבה מכל עצה: "הכאב שלך לא מבהיל אותי. אתה לא פחות הבן שלי בגלל שלא התקבלת לישיבה הזו. אני רואה אותך, לא את הישיבה שבה היית אמור ללמוד".

אבל האם מתן מקום לכאב לא עלול לגרום לבחור לשקוע בו?

הרב יחזקאל גליק מעלה את החשש הטבעי של הורים: אולי אם נותנים מקום לכאב, רק מעמיקים אותו? אולי צריך דווקא להוציא את הבחור משם מהר?

הרב מילגרום משיב שהכאב קיים בכל מקרה. אם ההורה לא נותן לו מקום, הוא לא נעלם. הוא פשוט נשאר בפנים ויוצא אחר כך בצורות אחרות. דווקא כשהרגש מקבל מקום, אפשר להתחיל להתקדם.

במהלך הפרק שיתף הרב גליק סיפור על אב שבנו חווה אכזבה קשה לאחר מבחן לישיבה. במקום לפתוח בשיחת חיזוק או בהסברים, האב נכנס הביתה ופשוט חיבק את בנו חיבוק ארוך. אותו אב סיפר לאחר מכן כי דווקא הרגע השקט הזה הפך לאחד הרגעים המשמעותיים ביותר בקשר בינו לבין בנו.

ומה עושים כשהבחור כועס, בוכה או מאשים את כולם?

גם כאן, הרב מילגרום מבקש מההורים לא להיבהל. זה כאב גדול, ולכן הוא יכול לצאת החוצה בכעס, בבכי, בהסתגרות או אפילו בדברים לא נעימים. זו לא בהכרח התפרקות. לפעמים דווקא הבחור שיושב בשקט מוחלט ואומר שלא אכפת לו - הוא המדאיג יותר.

התפקיד של ההורה הוא לא לעצור את הסערה אלא להכיל אותה. לא חייבים לענות לכל משפט, לא חייבים לתקן כל האשמה. הבחור צריך לראות שאבא ואמא לא נבהלים ממנו גם כשהוא כואב.

מתי כן מדברים על השלב הבא?

רק לאחר שהגל הרגשי מעט נרגע. אפשר לזהות את זה: הבחור נושם אחרת, מדבר פחות בלהט, אולי אפילו מזכיר משהו אחר. אז אפשר לומר בעדינות: "נחשוב הלאה, נבדוק מה נכון, אנחנו איתך".

בחלק האחרון של הפרק מוביל הרב גליק את השיחה אל השאלה המעשית שמעסיקה משפחות רבות: איך בוחרים ישיבה חדשה אחרי שהבחירה הראשונה ירדה מהפרק.

כאן מזהיר הרב מילגרום מבחירה מתוך בהלה. השעון מתקדם והלחץ גדול, אבל אם הבחירה תיעשה בתחושות של דיעבד, הבחור עלול להגיע לא' באלול כשהוא מרגיש שהוא "נדפק". הוא יראה בעיקר את החסרונות ולא ייתן לעצמו להתחבר.

המסר להורים צריך להיות ברור: לא מתפשרים עליך. צריך לפתוח מחדש את הקלפים, לברר, לשאול, לבדוק, ולעשות את זה יחד עם הבחור. לא לשדר לו שהוא הולך לאן שנשאר מקום, אלא שמחפשים עבורו את המקום שבו יוכל לצמוח.

בסיום הפרק שיתף הרב מילגרום גם בחוויה אישית מתקופת לימודיו. הוא סיפר כי בצעירותו חלם להתקבל לישיבה מסוימת, הרגיש שהצליח במבחן, אך לבסוף קיבל תשובה שלילית. הוא כעס מאוד, אבל בסופו של דבר הגיע למקום שבו קיבל "רב לחיים" - קשר שלא היה זוכה לו אילו היה מתקבל למקום הראשון שרצה.

המסר המרכזי שעלה מהשיחה הוא שתשובה שלילית מישיבה יכולה להיות רגע כואב מאוד, אבל מדובר גם בהזדמנות חינוכית שלא ציפינו לה. לא בגלל שהכאב נעלם, אלא בגלל שהאופן שבו ההורים פוגשים אותו יכול ללמד את הבחור שיעור גדול לחיים. כשהורה מצליח להיות נוכח, לא להיבהל מהכאב, לא למהר להסביר ולא להפוך את המשבר לבעיה שצריך לסגור מיד - הוא מעניק לבנו כלי שילווה אותו הרבה מעבר לעונת הרישום.

במוצאי שבת התפרסם הפרק השישי בסדרת "בצומת המסע", בהגשת הרב יחזקאל גליק, שממשיך לעסוק בליווי ההורי בתקופת המעבר מישיבה קטנה לישיבה גדולה, וביכולת להפוך את התקופה הזו להזדמנות של בירור, קשר וצמיחה.

הפרק הבא בסדרה יעסוק בשאלה כיצד ניתן לנצל את תקופת המעבר לישיבה גדולה כדי לבחון האם קיימים תחומים שבהם ניתן לסייע לבחור לקראת השנים הבאות - החל מקשיי קשב וריכוז ועד סוגיות רגשיות וחברתיות שעשויות להשפיע על הצלחתו בישיבה.