בעקבות ההסכם עם ארה"ב: מי הוא השליט בפועל של איראן?

השאלה הנשאלת כעת באזור המזרח התיכון אינה עוד האם תפרוץ מלחמה בין איראן מצד אחד לבין ארצות הברית וישראל מצד שני, אלא מי יחליט לעצור אותה בצד האיראני, ולמי בתוך טהרן יש את הסמכות לעבור מעימות צבאי להבנה פוליטית.

לאחר ארבעים ימי מלחמה והסלמה הדדית, איראן וארצות הברית מתקרבות לחתימה על מזכר הבנות בז'נבה ביום שישי הקרוב, לאחר גישור אינטנסיבי שהחל דרך פקיסטן ולאחר מכן העביר את מוקדו לקטאר, על רקע חששות אזוריים ובינלאומיים לגבי התרחבות העימות והאיום על ביטחון האנרגיה והשייט במפרץ.

נראה כי ההבנה הצפויה אינה רק הסכם פוליטי מסורתי, אלא ניסיון לבלום את השלכותיה של מלחמה שדחפה את האזור אל סף חנק כלכלי וביטחוני, במיוחד עם סגירת מיצרי הורמוז, הידוק המצור הימי האמריקאי על נמלי איראן והדאגה הבינלאומית הנלווית לאספקת הנפט והסחר העולמי.

אבל המשא ומתן עצמו העלה שאלה מורכבת יותר בתוך איראן: למי באמת יש את הכוח להחליט על מלחמה או הסכם שלום?

המלחמה האחרונה, והריגתו של המנהיג העליון לשעבר, עלי ח'אמנאי, פציעתו של יורשו, מוג'תבה ח'אמנאי, ואובדן מספר רב של מנהיגים בכירים במשמרות המהפכה ובשירותי הביטחון, לא רק הובילו לשרטוט מחדש של המאזנים הצבאיים, אלא גם חשפו מבנה כוח מורכב ואטום יותר ממה שחשבו.

ערוץ אל ערביה מדווח, כי בטהרן של היום, כוח אינו נתפס עוד כמרכז יחיד שאליו ניתן לייחס החלטות, אלא כרשת שלובת מרכזי כוח שהפכו מורכבים עוד יותר מאז מלחמת ארה"ב-ישראל, למרות הריכוזיות החזקה סביב המנהיג העליון. שינוי זה לא רק יצר ואקום מנהיגותי עקב היעדרו של המנהיג העליון, אלא גם חילק מחדש את הכוח בתוך מבנה פוליטי שכבר היה רב-שכבתי, אך כעת פועל יותר כמו מערכת המונעת על ידי היגיון חירום והישרדות מאשר על ידי ממשל יציב.

קבלת ההחלטות בטהרן אינה מתבצעת עוד דרך ערוץ או מוסד יחיד, אלא מחולקת בין משרדי ההנהגה הדתית המיוצגים על ידי המנהיג העליון, משמרות המהפכה, המועצה העליונה לביטחון לאומי, סוכנויות ביטחון שונות, בנוסף לממשלה, לפרלמנט ולרשתות השפעה בלתי פורמליות.

מבנה קבלת ההחלטות באיראן הפך איטי ומורכב יותר עקב העברת החלטות דרך מעגלי ביטחון ומנהיגות חופפים. כל החלטה עשויה לקחת ימים כדי לעבור דרך השכבות השונות של המערכת לפני שתגיע לסופה. דבר המשקף מבנה מורכב ביותר עוד לפני המלחמה, אך כזה שהפך לשכבתי עוד יותר לאחר מכן.

אמנם מוג'תבה ח'אמנאי לא נראה בציבור, אך מעמדו החוקתי כסמכות הדתית העליונה וכמפקד העליון של הכוחות המזוינים הופך אותו למי שיש לו בפועל את הכוח לתת אור ירוק להחלטות שלום, מלחמה והסכמים גדולים, גם אם מנגנוני היישום והניהול היומיומי עוברים דרך רשתות ומוסדות רבים.

ראשי משמרות המהפכה, המהווים את עמוד השדרה של הכוח באיראן, אינם עוד ישות מאוחדת ומוצקה, אלא הפכו לרשת של מרכזים חופפים: צבאיים, ביטחוניים, כלכליים ופוליטיים.

ככל שמנגנון הביטחון של המדינה הפך לריכוזי יותר ויותר, המועצה העליונה לביטחון לאומי התפתחה כגוף מרכזי לקבלת החלטות, שבו מוסדות המדינה משתלבים עם הצבא, כוחות הביטחון ונציגי המנהיג העליון. בהקשר זה, המועצה חדלה להיות גוף מתאם בלבד והפכה למעשה למרכז הניהול של מדיניות מלחמה וביטחון.

הממשלה, בראשות מסעוד פזשכיאן, נראת יותר כגוף מנהלי המתמקד בניהול יומיומי, חסר כל יכולת ממשית להשפיע על נושאים אסטרטגיים מרכזיים כמו ביטחון אזורי, מלחמה או מדיניות גרעינית. תפקיד מוגבל זה הפך אותה ליותר מיישמת מאשר למקבלת החלטות.

הרשות השופטת מילאה תפקיד בולט יותר ויותר בשמירה על הסדר הפנימי באמצעות מעצרים, החרמות ומשפטים, ובכך הפכה לחלק ממערכת ההרתעה הפוליטית.

לסיכום, איראן אינה נשלטת עוד על ידי מודל שלטון נוקשה של אדם אחד שאפיין את עידן עלי ח'אמנאי. במקום זאת, איראן נכנסה לשלב מעבר שבו קבלת החלטות פוליטיות וביטחוניות משותפת בין מרכזי כוח שונים תחת לחץ המלחמה, הסנקציות ויישור מחדש של איזונים פנימיים. בעוד שמוג'תבא נותר הסמכות החוקתית העליונה, קבלת ההחלטות בפועל עוברת כעת דרך רשת מורכבת הכוללת את משמרות המהפכה, המועצה העליונה לביטחון לאומי ומעגלי ביטחון הקשורים למשרד המנהיג העליון.